חמיד ג'זאר, בן שבע עשרה וחצי, תחביבים: כדורגל ובנות.
בני אלון, בן תשע עשרה וחצי, תחביבים: בנות וכדוררגל.
שני כלים, במשחק פוליטי, שנבצר מהם לשלוט בגורלם. האנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון, מתכון לטרגדיה. האחד אוחז ברובה והשני מלפף אבן בידו. הראשון רוצה להיות בבית עם החברה והשני רוצה שהראשון יהיה בבית עם החברה. לחמיד אין שנאה כלפי בני, יש לו שנאה לכובש הציוני, למושג שלמד לתאב מינקות. לבני אין שנאה כלפי חמיד, יש לו שנאה כלפי המצב שכפה עליו לעמוד בלתי רצוי במקום בלתי אפשרי. חמיד לא רוצה למות אבל הוא יזרוק אבנים, כי ככה כולם עושים. בני לא רוצה להרוג אבל זורקים עליו אבנים וחייל ממושמע ונאמן מגן על המולדת ועל עצמו בחרוף נפש. את בני אסף אמבולנס צבאי אל איכילוב. את חמיד יגררו, מדמם, אל מחוץ לקו האש. הרעש לא יחדול ולא ישכח עד יעבור הזעם שלא עובר לעולם. מחר יציינו כותרות העתונים על הפגנות והרוגים.

הם לא יודעים מי הוא, מה שמו או מאין הגיע. פשוט השתקע בצריף קטן והתמזג עם הנוף. בן כמה היה, לא ידע איש. שישים? שבעים? פחות? יותר? לא יכלו לנחש. הם קראו לו "הדוקטור" וידעו כי כאשר אחד מהם נפצע, קל או אנוש, הוא הכתובת. השרותים הרפואים ברשות הפלשתינאית היו מסורבלים, איטיים וללא משאבים או תרופות לעיתים קרובות מידי. לדוקטור, לעומת זאת, תמיד היתה איזו צנצנת או משחה שרקח בעצמו מעשבים או מעובש.

השעה היתה מאוחרת, הירח זרח, שמן ומלא. על דלת הצריף הלמו בחוזקה והדוקטור פתח מייד. סעיד גרר את חמיד המדמם והמעולף והניח אותו על מיטת החולים המלוכלכת. " הם שכחו אותו, הוא יתום, לאף אחד כבר לא אכפת ממנו. אתה יכול לעזור? הוא חבר שלי." הדוקטור קרע את חולצתו של חמיד ובחן את מקורות הדימום, קליע אחד סרט את צווארו קלות וקליע שני נעצר בעומק הכתף.
"תן לי את הלילה והוא יחיה," הבטיח לסעיד " אל תדאג." סעיד הודה לו בחום ולחץ את ידו " תודה דוקטור. אתה כמו שאהיד, עוזר לכולנו."
כן, כן. תבוא מחר בבוקר. לילה טוב." והוא מסלק את סעיד בנימוס. הדוקטור מביט שוב אל חמיד, טיפת דם זעירה נוזלת, מצווארו, מטה ונושרת, מכתימה את המיטה. מחשבות זימה חולפות בראשו של הרופא הקשיש אך הוא מדכא אותם במהירות. הוא ממהר אל חדר התרופות ומתחיל לאסוף ממדפי העץ את הפריטים הנחוצים. חומר חיטוי, צמר גפן, מלקחיים, בקבוק אלכוהול ואיזמל קטן שגנב מאסף הרופא ומניח אותם בצד.
כעת נזקק למים וסבון. הוא מסתובב בחוסר אונים, לרגע שכח איפה שם את הסבון ואז הוא מגלה אותו בידיו. מן הברז החלוד הוא ממלא מים, לא שקופים, בדלי כתום.
את הפריטים הוא מלקט ויוצא אל החדר הראשי כשידיו עמוסות.

חמיד שוכב על המיטה באותה תנוחה. מפל דם ניגר מצווארו האכול וקנה הנשימה משתלשל לו החוצה. הדוקטור שומט את ציודו, הדלי נשפך ומרטיב את הרצפה וכלי המתכת מצלצלים בנופלם. כשעזב את החדר היה חמיד חי ופצוע, עכשיו הוא חסר רוח חיים, כמו כל מת אחר, ומשהו נגס ממנו פיסת בשר דשנה.
"שלום גוסטאב, התגעגעת?" שאל אותו קול נשי.
" מה את עושה כאן? איך מצאת אותי?" שאל גוסטאב.
"מה אני עושה? אוכלת," ענתה לו "זו לא הדרך להתייחס אל אמא." פלסיס יצאה מן הצל אל אור המנורה. כבת עשרים בחזותה, עורה צחור, עיניה כחולות ושערה פחם. משפתייה האדומות נטפו זרמי דם טרי. היא בוחנת את בנה בהבעה ביקורתית. "תביט בעצמך, גוסאטב, תראה איך אתה נראה. ערפד נותר צעיר עד ליום מותו, ואתה? שפוף, רזה וחלש. נראה כמו מנת דם דחויה." פלסיס התקרבה אל חמיד וליטפה את ראשו " אל תגיד לי שאתה לא רעב. הוא מתוק, מרענן וטעים ויש הרבה כמוהו בחוץ."
גוסאטב מתיישב בכבדות איטית, כמנהג הקשישים, ומדבר. " מעולם לא הבנת אותי, אמא. אני צמחוני מבחירה ומרצון. לא יכולתי לראות את החזקים טורפים את החלשים. ילדות קטנות, מיובשות מדם. תינוקות מרוקנים. לא יכלתי לאכול אב מפרנס או אם בהריון. העדפתי לא לחיות כערפד אבל לחיות עם עצמי."
פלסיס צוחקת וחושפת שיניים. "טיפש. זה תפקידנו בתמונה הגדולה. האבולוציה לא לוקחת שבויים או אסירים, היא מסמנת מטרות ומוחקת אותן מן המפה. אנחנו והטבע חיים בהרמוניה והמעשיות שלנו מוסרית כמו רצח הניאנדארטלים על ידי ההומו ספיאנס. . . הויכוח הזה משעמם אותי. אם אתה רוצה להשליך את חייך לשכחה, זו זכותך. אני רק מסוקרנת לדעת מדוע כצמחוני בחרת לחיות במקום בו תוכל לרחוץ בדם וגופות מידי יום ושעה. "
"דברים חייבים להשתנות או שלא היה שינוי לעולם. דווקא במקום שהוא מבוי סתום לסבל, דווקא שם אנשים צריכים להיות. במקום שבו יש השפלה וצער יש חובה למנוע ולעצור. בשביל מה אנחנו פה אם לא עבור אחינו ואחיותינו?"
"האחים והאחיות שלך הם יונקי דם, לא שותי מים. אתה מחליא אותי ואת השיחה הזה אני מסרבת לנהל."
גוסטאב מתרומם באיטיות, עצמותיו כואבות ושריריו חלשים. "למה את פה פלסיס? מה את רוצה ממני? אין ביננו אהבה אבודה ושנינו מתבישים בקיומו של האחר. למה את כאן?"
פלסיס מפנה את גבה ומשנה את טון קולה מלעג ובוז לעצב שקט.
"אנחנו גוועים ומתים ממחלה מסתורית. מספרנו פוחת כבר מאות שנים. המאמצים למצוא תרופה נלעגים ונכשלים, אני חוששת שאלו השנים האחרונות של הגזע. דימדומים אחרונים. . . אולי הניאנדארטלים ינצחו את ההומו ספיאנס אחרי הכל." והיא מביטה על בנה ממושכות. " אתה לא מופתע?" שאלה בהפתעה.
"לא פלסיס. אני לא יכול להגיד שאני בהלם."
פלסיס חושבת לשניות ספורות, חוט מחשבה חדש ומהפכני מתגבש במוחה.
"לפני שנטשת את השבט נופצה המעבדה שלך במרתף, תמיד השתעשעת בשיקויים ותרכיחים. . . אני גם זוכרת שהמקרה הראשון של המגפה התגלה חודשים אחרי שעזבת. גוסטאב, תגיד לי שאתה לא אחראי. . . "
הוא לא מתכוון לשקר. את מעשיו הוא הקדיש לצדק ואמת.
"מישהו היה צריך לעשות משהו, הם לא יכלו להגן על עצמם. הייתם עבורם שופטים ומוציאים להורג. הם לא מזון! הם נושמים ואוהבים, אומנים ומשוררים.
הם נפלו אז הרמתי אותם."
פלסיס התקרבה אליו למרחק מגע.
"אתה פחדן ובוגד. הפיוטיות שלך לא תעזור להם או לך. אתה תיתן לי את הנוגדן, התרופה, או שאני מבטיחה לך שהארץ הזו תשרוץ ערפדים. היהודים היקרים שלך והמוסלמים המתוקים יהיו למנה אחרונה עבור השושלת. הנה לך איחוד מיוחל, על הצלחת, כנגד אויב משותף."
גוסטאב עומד מולה, עין מול עין, פה מול פה ושן מול שן. הוא לא רועד ולא מפחד, הוא חיכה מאות שנים ליום שבו יוכל לספר על הפתרון הפשוט.
"התרופה, אמא, היא פשרה. להכיר בזכויות האחר, לדעת לתת מעצמך כדי לחיות בשלום עם היתר, להשלים אותו. את מבינה, התרופה היא לחדול לגמוע דם. זה לא נגיף. . . זה שינוי, מערפד לאדם. רק אם תתחשבו בצרכי אחרים תוכלו להנצל ולהמשיך להתקיים" והוא מחייך בנצחונו. פלסיס פולטת צעקת מוות. האם השיגה יסתכם בהבאת הבן שחתם את תולדות המין? בצרחה מטורפת היא מתנפלת על הילד הזקן, חובטת בו בציפורנים חדות, נועצת ניבים בגופו. היא תמרר את מותו והוא יצטער על עצם קיומו, הוא יצטער על הכל. . על מה שהעז להעניק ומה שחטא לקחת.

גוסטאב סרוט ונשוך, הוא זוחל את דלת היציאה ופלסיס בועטת בראשו. הוא מרגיש את גולגלתו מתרסקת לרסיסים זעירים וחודרנים. בשארית ערנותו הוא קם ונשען על הקיר המתקלף. פלסיס חושקת בדמו של בנה, היא תמצוץ אותו ותנקום נקמה נבובה, היא אוחזת בצווארו ופוערת פה טורף. קרן אור קלה מדגדגת את אצבעותיו של גוסטאב, על התריס, בעוד פלסיס שואבת ממנו את שרידי חייו. בכוחו הדל שנותר הוא תולש את התריס ממקומו.

בישראל וברשות הפלשתינאית עולה השמש. באה הזריחה ומעניקה מאורה עבור כל בני האדם. מזינה את הצמחים, החיות והאנשים, ללא הבדל צורה וצבע. השמש היא חיים. . . או מוות.

קרני הזריחה חורכות את עורה של הערפדה והיא מרפה מבנה. גוסטאב צולע אל חלון נוסף ועוד חלון ועוד פתח. אור יום חדש מציף את הצריף מכל עבר ופלסיס בוערת במרכזו. "גוסטאב. . . " היא לוחשת בצרידות בטרם הופכת לנציב פחם שחור ומתפורר. גוסטאב עצמו ממצמץ מעט, כבר זמן רב חדל מלהיות ערפד. השמש היא אימו האמיתית.

דוקטור שפירא הזיע שעות בחדר הניתוח, חתך וחיבר. על שולחן הניתוחים שכב חייל הנאבק ונאחז בשביבי החיים שנותרו לו. הוא נפצע אנושות בליבו הקרוע וכעת בישרו לשפירא כי לא נמצא תורם מתאים. בני אלון זקוק להשתלה מיידית, כאן ועכשיו. ללא ישועת נס יקבע שפירא את מותו בקרוב וחלל נוסף יצטרף לרשימה הארוכה ותופחת של נפגעי אינתיפאדה.
האחות הראשית פורצת אל חדר הניתוח, בידה היא אוחזת בצנצנת קרח ובתוכה לב אדם. "מה? מאיפה?" שאל שפירא בתמהון. "מצאתי את הלב בכניסה למשרד, עם פתק 'חמיד ג'זאר, בן שבע עשרה, סוג דם או' בדיוק מה שאתה. . . הוא צריך."
"קדימה אחות" אומר הרופא בנחישות "יש לנו ילד להציל. לא אכפת לי מאיפה הלב, העיקר שהוא פועם."

גוסטאב ישב באוטובוס וצפה בנוף הנע. ילדים משחקים, אמהות עם עגלות, איש עם גורי חתולים ואשה עם סל קניות. הפאזל האנושי ממשיך, מתקדם ומתקתק לטוב או לרע. לפניו של גוסטאב עוד עבודה רבה, צער ותסכול אבל כרגע. . . הוא מאושר.