בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
סיפור מעשה
נכתב ע''י: אסטרו-נעמי (IP Logged)
תאריך: 15:35 16/08/2001

*סיפור מעשה*

*פרולוג*

עתי הסב את ראשו בכח מחבורת הנערים והנערות שהתגודדה בפינת בית המלאכה לנוער, כיתתם השלישית באותו יום. מבטיהם שרפו חורים בגבו, הנאצות והבוז ששילחו בו חרכו את אוזניו, אך הוא עשה עצמו כפסל שיש. לא רואה, לא שומע ובעיקר - לא מגיב.
הוא ידע שהוא צודק.
אילו ידע אתמול כי המעשה שיעשה יביא לנידוי מהיר כל כך, קיצוני כל כך, ספק אם היה מוצא אומץ לבצעו. היום, שמח שלא חשב מספיק, שנתן ללהט הרגע לסחוף אותו.
אתמול, זכר תמונה מושלמת במוחו, הם הביטו בו כעל אחד משלהם. חלום, ידע, אפילו הביטה בו בהערצה על האש שקיננה עמוק בתוכו, נגלית רק מתוך עיניו הרושפות. היום אפילו הצמוד שלו, תקווה, נידה אותו - מתרחק ככל יכולתו, משלח בו חצים שנונים יותר, מחודדים יותר מכולם גם יחד, נזהר מכל חשד כי משהו ממעשהו המבעית ידבק גם בו.
אתמול - עתי ניער את ראשו, מנסה להפטר מהמחשבות הנוגות על אתמול, מהחלק המרוחק והדואב בנפשו שהתגעגע לשלווה.
אחרי מה שעשה, ידע, לא יוכל לחזור אליה.
הוא צנח בכבדות על השרפרף הרבוע שלפני המסוף שלו והחל לתקתק במרץ - לפחות יזכה בהערכת המורה, משזה יגיע.
המבוגרים עדיין לא נידו אותו.
אבל כל נסיונותיו הנואשים להתמקד בהווה העלן חרס. הריכוז היה ממנו והלאה, והזכרון שלו - אותו זכרון מושלם, צילומי, הכשרון המדהים והקללה הנוראה שלו - גלש כמה שעות אחורה, לאתמול...

*אתמול*

אתמול, כמו בכל יום, הדהדו צעדיהם בין קירותיו הנוקשים של המסדרון הארוך, כשחזרו ממערכת הכיתות אל אולם המחיה. גם בלי שיצטרך להביט בכרונומטר ידע עתי כי ברגע שפנה המסדרון ימינה הזמן היה 08:514.
כמו בכל יום.
אותו מסדרון, אותה שעה. היה, אמנם, עוד מסדרון שיכלו לעבור דרכו - אבל הוא היה ארוך יותר. לא יעיל. בכוונה השתדל שלא להביט אל הנופים העליזים המתחלפים ב-"חלונות" - הכיר בעל פה את כל התמונות. מבטו המוסב נתקל בצמוד שלו. עתי צפה במדויק מה יאמר.
"אני לא מבין למה אתה לא אוהב את החלונות. בסך הכל קצת תקווה לעתיד," אמר תיקו.
הוא סרב להגיב. הויכוח ביניהם היה כבר כל כך לעוס ומאוס, שהחליט שהוא לא מוכן לחזור עליו גם באותו יום. פתאום, נזכר, גם תיקו נראה לו מאוס משהו ועלה בו מין דחף מוזר, ביזארי: באיזה מקום בתוכו התעורר צורך להרגיז את הצמוד שלו. הוא חיפש משהו קיצוני מספיק להגיד.
"אני חושב לסרב להכשרה שלי," שיקר במצח נחושה.
תיקו פער זוג עיניים מבוהלות, בדיוק כפי שצפה.
"אבל... אבל..." פיו נפתח ונסגר חליפות. אילו ידע עתי מה מראהו של דג, ודאי היה עורך את ההשוואה המתבקשת.
"אבל... למה?" שאל לבסוף, משהצליח לכפות על פיו-שלו את רצונו.
"פשוט. אני לא רוצה להיות גייגרן. זה לא... מעניין אותי."
מעניין היתה המילה החדשה שלמד מהקבצים העתיקים של סבו, ועתי הרבה להשתמש בה למרות - ואולי בגלל? - שידע כי היא מעוררת אימה בצמוד שלו.
"אבל..." חזר תיקו על עצמו בחוסר מקוריות, "העתיד! היעילות! המושבה!"
"העתיד, היעילות והמושבה יאלצו לדאוג לעצמם. מכל מאות האנשים שחיים כאן -" עתי החווה בידו סביב סביב משהגיעו לאולם המחיה הענק, המקלטירוני. "-לא יקרה כלום אם אני אעשה משהו... אחר."
תיקו עקב אחרי ידו המונפת של עתי בעצבנות וניסה לגרום לו להשתיק את עצמו. עתי ידע כי הוא חושב, כתמיד, על האחרים. יכול היה, כמעט, לשמוע את מחשבותיו: ומה אם מישהו ישמע אותו מדבר ככה? את כל שש עשרה שנותיהם בילו ביחד, כיאה וכיאות לזוג מצומד - איש לא יאמין לו שלא ספג את הדעות הנוראיות הללו מהצמוד שלו, עם שאר הרגליהם המשותפים.
"אתה לא מקשיב לי, תיק" זעף אז עתי, מחזיר אותו למציאות. "אמרתי שהמבוגרים שבויים מדי בחובה שלהם, בטראומה. הם מנסים לגרום לנו לחשוב כמוהם, שבלי ה-"עתיד-יעילות-מושבה" לפני הכל לא נצליח לשרוד. אבל זה ממש לא נכון! הם מנסים לגרום לאנשים *כמוך* לחשוב שככה זה היה מאז ומתמיד, שתמיד אנשים עשו רק מה שהיה יעיל..."
"אבל זה ברור, עתי" קטע אותו תיקו בחוסר סבלנות. למרות שעברו מאז כמעט עשרים שעות, הבוז על בורותו של תיקו עוד בער בו, ועתי חש בו, מוחשי כמעט. "איך האנושות תשרוד בלי יעילות מקסימלית? כל אחד יודע שזה בלתי אפשרי."
שתיקה השתררה לרגע כבד אחד. עתי ידע כי תיקו מצפה שצמוד שלו יעלה, כרגיל, את תיאורית הבחירה החפשית שאימץ לעצמו, ושהטונים יעלו גם הם. להפתעתו, לקח לעתי כמה שניות לפתוח ומשפתח, עשה זאת בשקט, כמעט בלחש.
"שמתי יד על תיעודים הסטוריים, תיק. תיעודים - לא סיפורים, הפעם! מ- 2163 - מלפני השואה!"
למה? למה גילה לו את זה? עתי קילל כעת, במבט לאחור, את לשונו המרדנית.
הוא הבחין בהתרגשות המוזרה שאחזה בתקווה: פריצה למחשבים היתה מתחביביהם המשותפים של השניים. הוא ידע גם מדוע שלח מבטים עצבניים לכל הכיוונים - זה כבא לא היה לא מקובל, זה היה לא חוקי.
"איך עשית את זה?" לחש, צרוד מעצבנות.
האור האופייני, המיוחד, נצנץ מתוך עיניו של עתי. "לא יכול להגיד לך. אבל זה לא חשוב. גיליתי... גיליתי ש... זה לא היה ככה, פעם. לפני שישים-שבעים שנה - רק שישים, אתה תופש?! - הם לא חיו ככה. הם יכלו לבחור מקצוע, הם יכלו לבחור עם מי להיות. הם לא היו מצומדים. אנשים עשו מה שטוב להם - וכולם קיבלו את זה! אף אחד לא חשב שזה רע!"
"ב-ס-ד-ר," לגלג תיקו בבוז. "אבל אפילו אם זה נכון - ההם האלה שלך חיו על האדמה. היתה להם אדמה! העתיד שלהם לא היה בכזו סכנה!"
"אבל גם שלנו לא!" ככל שניסה לשמור על קולו, הגיעה הנקודה בה קולו של עתי התרומם בכעס. "אולי אחרי הפצצה - או אפילו דור אחד אחר כך - הינו בסכנה. אבל ניצלנו! אנחנו כאן!"
"רק בזכות היעילות!" חתם תיקו בטון מנצח, מקווה שכך יסתיים הויכוח המעיק. הוא היה אדם מעשי, כיאה וכיאות. הוא לא אהב את הדיונים המתמשכים הללו.
אך לא נער כעתי יניח לנושא לחמוק כך מבין ידיו. הוא החליט לשנות אסטרטגיה והביט לצדדים, קולט את מבטיה הביישניים של המעריצה שלו.
"הנה, תסתכל על חלי. נראה לך שהיא נהנית מההריון שלה?"
"מה זאת אומרת, נהנית? אין לה ברירה!" עכשיו גם קולו של תיקו החל להתלהט.
"למה?"
"מה זאת אומרת למה? אתה יודע בדיוק כמוני. כל אדם נוסף חשוב למושבה, לעתיד. וכשמספר הנשים הפוריות קטן כל כך, כל אחת חייבת..."
"קטן כל כך? קטן כל כך? מצטט כמו תוכנת הקלטה את מה שטפטפו לך למוח. כמה בנות יש לנו בקבוצה, תיקו? כמה?"
"שתים עשרה."
"וכמה מתוכן בהריון?"
"שבע. אבל מה הנקודה? פעם אחרונה שאני בדקתי, 12 היה גדול מ 7!"
"כל כך גדול? כל כך? אחרי המלחמה, היחס היה 1-9. למדת הסטוריה יחד איתי. אז היה צריך שכל אישה בריאה תלד כמה שיותר ילדים. אז למה היום צריכה נערה בת 16 להיגרר עם בטן גדולה כמעט כמוה?"

תיקו שתק. נמאס לו מהויכוח. רק היום הבין עתי מה היתה הסיבה - אתמול חשב ששכנע אותו. הוא בז לעצמו משנזכר איך, מעודד מהצלחתו למראית-עין, נשכב על דרגש השינה שלהם, בוהה כלפי מעלה.
תיקו, זכר, מיהר להתארגן גם הוא - השעה היתה 08:901. בעוד זמן קצר יכבו האורות ויחל זמן השינה. הוא הביט בצמוד שלו וזה האחרון ידע כי הוא תוהה מה מעניין אותו כל כך בתקרת הפלדה העצומה של המקלטירוני. הוא לעולם לא יבין שהוא מביט... אל מעבר לתיקרה. למעלה, למעלה, בכיוון האדמה.
עתי זכר איך המשיך לבהות זמן ארוך אחרי כיבוי האורות. דקירה של כאב פילחה את כל כולו משנזכר ברגעים האלה ששינו את חייו, בשניות בו גמלה בליבו ההחלטה האמיצה. אמיצה יותר משהחליט אי פעם. יותר משהחליט איש מבני המושבה, חשב.
הכאב שנאגר בו במשך כל היום פעפע, מאיים לבקוע דרך עיניו הרגישות, כשזכר בבוז איך ההתרגשות פרפרה בו, זורמת כחשמל בכל אברי גופו, מחזיקה אותו ער. איך החליט שמחר יהיה היום - מחר הוא יעשה את המעשה. התכנית שטווה במשך החדשים האחרונים בסתר מוחו תצא אל הפועל -
מחר הוא ילך לכיתה דרך המסדרון השני.



*אפילוג*

איש אינו יודע לאן היה מגיע עתיד אם היה זוכה בשביב תמיכה. אולי היה מונע את פיצוץ האוכלוסין במושבות של שנת 2259, כפי שסבורים ההסטוריונים של אוניברסיטת לונה. אולי היה מביא את המהפיכה המבורכת של 83' מוקדם יותר, וללא שפיכות דמים נוראה כל כך.
אולי, אם לא היתה מופקעת מעבדתו המאולתרת, היה מגלה את תהליך הנטרול המפורסם שלו בשלב מוקדם הרבה יותר, והאנושות היה מצליחה להשתלט מחדש על האדמה.
בשיעורי הסטוריה עדיין לומדים אותו - המדען-הממציא היחיד מתקופת המקלטים הראשונה. עדיין לומדים, כאזהרה לעתיד, את דרך היסורים שכיבתה אט אט את הניצוץ בעיניו, את המכבש החברתי שלא עמד בו, ששיטח את נפשו דק-דק.
איש אינו יודע לאן היה יכול להגיע, אך כולם יודעים היכן סיים - מתנודד בחוסר אונים, אבוד, תלוי על חגורתו שלו.
עדיין מנתחים את האישיות המפורסמת שלו ורק חלום, אלמנתו הקשישה, יודעת שאת עניבת החנק חגר לעצמו במו ידיו, בבוקר אחד בשנת 2230, בדרך לכיתה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  סיפור מעשה אסטרו-נעמי 15:35 16/08/2001
  מסופר היטב זה שמשלם יותר מדי 15:56 16/08/2001
  וזהו. שלמקו 16:09 16/08/2001
  אני חושב שה''צמוד'' דווקא היה די בהיר זה שמשלם יותר מדי 16:12 16/08/2001
  חברותא. שלמקו 16:14 16/08/2001
  המממ. לכולם יש שמות שהם מושגים... אסטרו-נעמי 16:14 16/08/2001
  תודה רבה! אסטרו-נעמי 16:09 16/08/2001
  אבל זהו, שלא... שלמקו 16:13 16/08/2001
  הביטוי אמור היה להיות דו-משמעי: אסטרו-נעמי 16:17 16/08/2001
  איך קראו לו? סטפן בולצמן? זה שמשלם יותר מדי 16:22 16/08/2001
  אווו, אפילו לא ידעתי שבולצמן קיים. אסטרו-נעמי 16:39 16/08/2001
  נו בטח. שלמקו 16:41 16/08/2001
  מה זאת אומרת? אסטרו-נעמי 16:44 16/08/2001
  רגע... שלמקו 16:47 16/08/2001
  טוב ששאלת, טוב ששאלת! אסטרו-נעמי 16:52 16/08/2001
  גם את קבוע בולצמן וגם את קבוע הנרי Boojie 17:22 16/08/2001
  RE: רגע... Preacher 05:34 18/08/2001
  פורמט תחרות הטירוף הגלקטי Boojie 06:17 18/08/2001
  בולצמן קיים גם קיים. (NY) 18:13 16/08/2001
  במקרה זה שלמקו 00:47 17/08/2001
  רק הגעתי וכבר ביקורת אלכסנדרה 07:09 19/08/2001
  אני אהבתי. Boojie 17:26 16/08/2001
  דודה רבה! אסטרו-נעמי 04:00 17/08/2001
  פרסמתי את הסיפור שוב, מתוקן קצת, אסטרו-נעמי 05:50 17/08/2001
  תגובה מאוחרת משהו נונין 07:22 10/09/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.