מעשה בגברת רוזה



רוזה יושבת על כיסא הפלסטיק בחדר המתנה. על הכיר מולה תלוי ספק ציור ספק צילום מעובד, אשר מתאר בפרוט מזוויע רחם נשי. על שולחן זכוכית עגול במרכז החדר זרוקים בערבוביה עלוני תרופות, כמה מגזינים לנשים מרופטים וספר ילדים קרוע. רוזה לא קוראת מגזינים לנשים, במיוחד עכשיו, כאשר משקפי הקריאה שלה נשכחו בבית. בתרופות, אותן מציעים בראוותנות העלונים הצבעוניים הפסיקה להשתמש מזמן. נותר רק ספר ילדים. רוזה מתביישת, אך התור ארוך. לפניה עוד שתיים, והרופא הזה כל כך איטי. חיילת צנומה היא הבאה להיכנס. מדיה מקומטים, חולצתה חסרת כפתור עליון, ומכנסיה הצמודות מידי מדגישות עצמות ירכיים בולטות. כיעור. השנייה, כבת שלושים, מטופחת וחסרת סבלנות. מביטה ללא הפסק על השעון, על הפלא פון, על המתקן למי עדן ומלחששת: נו כבר, נו כבר. יש לה מעט אודם סגול על השן הקדמית, וכל פיהוקה חושף סתימות תהומיות בשאר השיניים. רוזה נאנחת, מתכופפת אל שולחן הזכוכית ונוטלת את הספר. למזלה הכתב גדול וברור. כמה כן בספרי ילדים יש תמונות, ולכן לאו דווקא חייבים להצטייד במשקפיים. שם הסיפור "מעשה באשת נחש". עברית קשה ורהוטה, כיאה לספר ישן. רוזה קוראת מהר, ומשתעממת. אישה שאכלה נחש, והפכה לנחש בעצמה. מוזרויות כאלה, מי שישמע. החיילת השדופה כבר איננה. קיבלה את המרשם המיוחל, ומיהרה לבית מרקחת. אולי עוד תספיק להזדיין עם החבר הקרבי שלה הערב, כי מחר החבר שב לעזה, ומי יודע מתי ייצא לה להזדיין אתו בחיים אלה ממש. האישה המפהקת עם השן הסגולה, מתווכחת עם הרופא. קולה הצרוד והמרוגז פורץ החוצה. היא עומדת לצאת, מחזיקה את דלת הכניסה לחדר הרופא ומאיימת: "אני אפנה לפרופסור גוסינסקי?זאת רשלנות מצדך לא לשלוח אותי למכון הפוריות?רשלנות !!!". הרופא מסלק אותה בנינוחות מחדרו. היא מטופפת החוצה על עקביה העקומים. הגיע תורה של רוזה.
הרופא: שלום לך, גברת?
רוזה: רוזה.
הרופא: כן רוזה, מה הבעיה?
רוזה מאדימה. הווסת שלה נשכחה מגופה לפני שנים רבות, והיא עדיין נבוכה מהשאלה התמימה הזאת.
הרופא : וכבן גברת?רוזה ?
רוזה: דוקטור, אני אישה מבוגרת. ואיך אגיד את זה?פתאום יש לי שם איזה גירוד מטריד. אפילו כואב לפעמים.
הרופא:(מתחיל לרשום) כן?גירוד. יש גם הפרשות ?
רוזה: סליחה, לא הבנתי ?
הרופא: (בחוסר סבלנות): יש לך הפרשות מהנרתיק, צהבהבות, מדיפות ריח רע ?
רוזה (מופתעת לטובה): כן, כן ? כל הזמן הפרשות. ממש בושה, בגילי.
היא שוב מאדימה, ומשתעלת במבוכה.
הרופא: (עם הבעת גועל מוסוות) : אצטרך לבדוק אותך. תכנסי לחדר השני, תורידי את החצאית והתחתונים. תקראי לי כאשר תהי מוכנה.
כצאן לטווח פורשת רוזה לחדר הבדיקות. מורידה את חצאיתה הכחולה הרחבה, את תחתוניה האימתניים. מתיישבת בזהירות על הכורסה. קוראת לרופא בקול חלש. הרופא פוסע אליה, פוקד עליה להניח רגליים איפה שצריך, להנמיך את אגנה, להרפות את שריריה. אצבע ארוכה חבושת כפפת גומי בוקעת את רוזה וממששת את קרביה. הבעת גועל על פני הרופא הופכת להיות גלויה. "זקנה בלה. למה לא התפגרת קודם?". האצבע נשלפת. הכפפה מתעופפת לתוך הפח. הרופא יוצא מבלי להביט על המטופלת, ומצווה עליה להתלבש ולהצטרף אליו בחדר הראשון. רגליה מתבלבלות, החצאית מלופפת את מתניה. דמעה קטנה זולגת על הלחי המקומטת. הרופא מכריע כי מדובר בפטריית קנדידה סתמית. הנה לך מרשמים לנרות, למשחה. להתראות. הרופא מוציא את רוזה מחוץ לחדרו בדחיפה קלה. כאשר נועל את הדלת אחריה, עוד שומע את צעדיה האיטיים בחדר המדריגות, את אנחותיה כאשר לא מצאה את המתג להדליק את האור. לבסוף נדם הבית הישן ברחוב מוריה 91. הרופא הצית סיגריה והתרווח על כיסאו. שונא זקנות עם פטריות. סתם פטרייה. אפילו בגיל שישים הן לא משכילות להכיר את הסימפטומים המובנים כל כך ולטפל בזה לבד.
בחדר הבדיקות משהו זע בתוך הפח. חומר צהבהב נקרש מכפפת הגומי ברעש חרישי. כל רגע החומר משנה את צורתו וטופח, כמו ושמרים טריים. אחרי חמש דקות, כאשר הרופא הפליג בהרהוריו על החיילת השדופה בה חיטט ללא כל הצדקה רפואית אלא לשם הנאתו בלבד, החומר לבש צורה של נחש צהוב ולח. הנחש התמתח, גדל עוד קצת, וכאשר אורכו השתווה לעשרים מטרים, החל לנוע, מתפתל ושבע רצון, לכיוון חדר הרופא.