פורום הסיפורים :
מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar)
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
רוצים לפרסם כאן סיפורים?
ראשית, קראו את
כללי הפורום.
בופו - הדרקון הירוק המובטל - פרק ראשון
נכתב ע''י: בופו (IP Logged)
תאריך: 04:28 07/08/2001
השקט שאחרי הסערה
עלילותיו של בופו, הדרקון הירוק המובטל
ברוכים הבאים לשנה מינוס 2034. העולם גוסס.
האלים מוכי הבהלה ברחו ככל נפשם בם מהגיהינום המצחין הזה. רק מעטים נשארו, מעטים עוד יותר יודעים על כך. ובהינוס האלים, עלו לאדמה יצורים קודרים ומרושעים כפי שהעולם כבר ראה רק אלפי שנים קודם לכן, וכבר שכח בחשבו שנעלמו הם ולא יחזרו עוד. מלחמה קודרת הסתיימה אך עתה, והאדמה צחיחה, שרידי העולם הקדום, המשגשג והעשיר, על פניה ומתחתיה. נלחמו חברי הגזע השליט הקודם על פני הפלנטה העלובה הזאת, בני האדם, כנגד יצורים אפלים, ירוקי דם ואפלי נשמה, הורגים בשל צמא משונה, רעב לדם, לעוצמה ולנקמה באלו החשבו שיש להיפטר מהם בקלות כה רבה.
שום דבר מזה לא גרם לדרקון הגדול בופו להניד עפעף בעודו נישא על פני האוויר המאובק, מעל למישורי המוות. זה לא שהוא לא מוטרד וזה לא שהוא שמח. אבל תסלחו לו, יש לו בעיות משל עצמו.
ריח המוות הוא ריח מצחין, הוא חושב, אבל מתרגלים. לא כמו שמתרגלים לבושה שמפרפרת בלבו. אליה הוא לא יתרגל לעולם. פיטרו אותו. בגלל שהוא אכל בטעות איזה טרול דוחה והיה לו קלקול קיבה שנמשך בדיוק 260 שנה ושלושים וחמישה ימים. המעסיק שלו כנראה לא חשב שזו סיבה מוצדקת לנצל את כל ימי המחלה שהוא היה אמור לקבל במשך שבעת אלפים שנות עבודה. לך תבין.
עכשיו הוא עף, ההנאה היחידה שנשארה בידו, כשלא נשאר עוד כסף לקנות את חטיפי הגובלינים שהוא כל כך אהב. הוא כבר ניסה למצוא, ללא הועיל, עבודה טובה שתעניק לו משהו לעשות בשאר מאתיים אלפי שנות חייו. אבל זו לא ממש העונה לדרקון מתנקש, עכשיו כשהמלחמה כבר נגמרה.
הוא השתעמם לבסוף, ונחת ליד בן אנוש שנראה לו טעים די הצורך. בן האנוש המוזר נראה כועס במיוחד למראה הופעתו של הדרקון. הוא ניסה לזרוק עליו חנית. בופו תפס אותה והשתמש בה כקיסם, בניסיון כושל להוציא משיניו שאריות אוזן של טרול שהשאירו זכר בפיו לארוחת ה"גורמה" שהוא אכל, כמעט שלוש מאות לפני כן. זו לא היתה התגובה לה היה רגיל מאז שהגיע למקום המגעיל הזה, בחיפוש אחר "מסעדת כדור הארץ - אכול כפי יכולתך" שעליה הוא קיבל דף פרסומת קצר בעולם שמעבר. בדרך כלל היו בני האנוש וחיות אחרות הדומות להם בורחות בפאניקה ובצרחות איומות שעד היום הן עושות לו צלצולים באוזניים. טוב, הוא כבר ראה דברים מוזרים מזה בחייו הארוכים מנשוא.
"אני לא מפחד ממך" בן האנוש צרח.
"עדיין לא ראית כלום...", בופו ענה.
"אני מכשף מדרגה שלושים וחמש, וקשת בדרגה חמישים ואחת".
"אתה לא נראה לי צלף כל כך טוב, ונקרומנסרים בדרגה ארבע מאות לא הצליחו לשרוט אותי". הדרקון התחיל להנות מכל העניין.
"ולי יש אוסף פוחלצים של כאלה מהסוג שלך שמפאר את כל חדר השינה שלי", היצור הזעום נראה בטוח בעצמו.
"אז כדאי לך ללמוד לישון עם עין אחת פתוחה". בן האנוש שיחק יותר מדי מבוכים ודרקונים, בופו חשב. הגיע הזמן להתעורר.
נשיפת אש דלה הפכה את בן האנוש לחתיכת בשר חרוכה. מה שהיה פעם ראשו התעופף ברוח הקלילה עד פגע בחול המצחין. במלים אחרות, נמאס לדרקונינו הנחמד מהדיאלוג המשעמם ההוא, והוא החליט לסיימו עם ידו על העליונה.
"אוסף פוחלצים של דרקונים מפלסטיק יש לך כנראה", הוא גיחך, "לא ראית אף אחד מהסוג שלי אי פעם". נראה כי הוא נזכר במשהו. פניו קדרו.
"אני היחיד שנשאר".
- פרק המשך יפורסם בעוד שבוע מהיום (07.08.01)
עלילותיו של בופו, הדרקון הירוק המובטל
ברוכים הבאים לשנה מינוס 2034. העולם גוסס.
האלים מוכי הבהלה ברחו ככל נפשם בם מהגיהינום המצחין הזה. רק מעטים נשארו, מעטים עוד יותר יודעים על כך. ובהינוס האלים, עלו לאדמה יצורים קודרים ומרושעים כפי שהעולם כבר ראה רק אלפי שנים קודם לכן, וכבר שכח בחשבו שנעלמו הם ולא יחזרו עוד. מלחמה קודרת הסתיימה אך עתה, והאדמה צחיחה, שרידי העולם הקדום, המשגשג והעשיר, על פניה ומתחתיה. נלחמו חברי הגזע השליט הקודם על פני הפלנטה העלובה הזאת, בני האדם, כנגד יצורים אפלים, ירוקי דם ואפלי נשמה, הורגים בשל צמא משונה, רעב לדם, לעוצמה ולנקמה באלו החשבו שיש להיפטר מהם בקלות כה רבה.
שום דבר מזה לא גרם לדרקון הגדול בופו להניד עפעף בעודו נישא על פני האוויר המאובק, מעל למישורי המוות. זה לא שהוא לא מוטרד וזה לא שהוא שמח. אבל תסלחו לו, יש לו בעיות משל עצמו.
ריח המוות הוא ריח מצחין, הוא חושב, אבל מתרגלים. לא כמו שמתרגלים לבושה שמפרפרת בלבו. אליה הוא לא יתרגל לעולם. פיטרו אותו. בגלל שהוא אכל בטעות איזה טרול דוחה והיה לו קלקול קיבה שנמשך בדיוק 260 שנה ושלושים וחמישה ימים. המעסיק שלו כנראה לא חשב שזו סיבה מוצדקת לנצל את כל ימי המחלה שהוא היה אמור לקבל במשך שבעת אלפים שנות עבודה. לך תבין.
עכשיו הוא עף, ההנאה היחידה שנשארה בידו, כשלא נשאר עוד כסף לקנות את חטיפי הגובלינים שהוא כל כך אהב. הוא כבר ניסה למצוא, ללא הועיל, עבודה טובה שתעניק לו משהו לעשות בשאר מאתיים אלפי שנות חייו. אבל זו לא ממש העונה לדרקון מתנקש, עכשיו כשהמלחמה כבר נגמרה.
הוא השתעמם לבסוף, ונחת ליד בן אנוש שנראה לו טעים די הצורך. בן האנוש המוזר נראה כועס במיוחד למראה הופעתו של הדרקון. הוא ניסה לזרוק עליו חנית. בופו תפס אותה והשתמש בה כקיסם, בניסיון כושל להוציא משיניו שאריות אוזן של טרול שהשאירו זכר בפיו לארוחת ה"גורמה" שהוא אכל, כמעט שלוש מאות לפני כן. זו לא היתה התגובה לה היה רגיל מאז שהגיע למקום המגעיל הזה, בחיפוש אחר "מסעדת כדור הארץ - אכול כפי יכולתך" שעליה הוא קיבל דף פרסומת קצר בעולם שמעבר. בדרך כלל היו בני האנוש וחיות אחרות הדומות להם בורחות בפאניקה ובצרחות איומות שעד היום הן עושות לו צלצולים באוזניים. טוב, הוא כבר ראה דברים מוזרים מזה בחייו הארוכים מנשוא.
"אני לא מפחד ממך" בן האנוש צרח.
"עדיין לא ראית כלום...", בופו ענה.
"אני מכשף מדרגה שלושים וחמש, וקשת בדרגה חמישים ואחת".
"אתה לא נראה לי צלף כל כך טוב, ונקרומנסרים בדרגה ארבע מאות לא הצליחו לשרוט אותי". הדרקון התחיל להנות מכל העניין.
"ולי יש אוסף פוחלצים של כאלה מהסוג שלך שמפאר את כל חדר השינה שלי", היצור הזעום נראה בטוח בעצמו.
"אז כדאי לך ללמוד לישון עם עין אחת פתוחה". בן האנוש שיחק יותר מדי מבוכים ודרקונים, בופו חשב. הגיע הזמן להתעורר.
נשיפת אש דלה הפכה את בן האנוש לחתיכת בשר חרוכה. מה שהיה פעם ראשו התעופף ברוח הקלילה עד פגע בחול המצחין. במלים אחרות, נמאס לדרקונינו הנחמד מהדיאלוג המשעמם ההוא, והוא החליט לסיימו עם ידו על העליונה.
"אוסף פוחלצים של דרקונים מפלסטיק יש לך כנראה", הוא גיחך, "לא ראית אף אחד מהסוג שלי אי פעם". נראה כי הוא נזכר במשהו. פניו קדרו.
"אני היחיד שנשאר".
- פרק המשך יפורסם בעוד שבוע מהיום (07.08.01)
בופו - הדרקון הירוק המובטל - פרק ראשון מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.