טרף
------

"הלו, יש כאן מישהו?"
שקט. חושך. חושך מבחוץ, לילה קטיפתי, מהביל וכבד, חושך בתוך הבור אליו נעצה את עיניה במשך השעה האחרונה.
יללה נוספת - יללה דקה, נשברת, של יצור שבכה כל כך הרבה שלא נותר בו עוד כוח. או תקווה.
ואני מנסה לדבר איתו. חלפה מחשבה מרירה במוחה. המון עזרה יש בדיבורים שלי.
היללה עודנה רוטטת בכל עצם בגופה, היא גיששה אחר החבלים שלה. כוכב זר או לא, היא לא יכלה לשאת יותר את חוסר המעש המחריד הזה. אינסטינקט אימהי? תהתה, מעגנת את כבלי הפלדה בידים מיומנות לסלע אימתני שעמד לו בסמוך. משונה. תמיד היתה בטוחה שהיא מחוסנת מפני הבלים שכאלה.
פנס הראש שלה האיר בקושי את האפלולית שהלכה והעמיקה ככל שהעמיק הבור. ברגע הראשון כמעט וויתרה, נענית להגיון הבריא, ונשארה על פני האדמה המוזרה, הבטוחה-יחסית. אבל ככל שהמשיכה לגלוש פנימה נתחזקה בה הנחישות להמשיך, להמשיך, לא לעצור.
לעזור לו - למה, בעצם? - לפני שיהיה מאוחר מדי. היללות הנשברות ההן בוודאי לא יחזיקו מעמד זמן רב.
עם האפלה התגברה גם הלחות שמסביב, ועד מהרה היא מצאה עצמה מנגבת זיעה כל כמה שניות בידה הפנויה, בעוד היד השנייה אוחזת היטב בכבל הגלישה. מטה, מטה. כמה עמוק, לעזאזל, הבור הזה?!
לחות כבדה, עומדת באוויר. ריח חמוץ, מבחיל. הסלעים משתנים אט אט - מאפרפרות עגלגלה, כמעט חסרת מתאר, ללהבים משוננים, בהירים, לבנים. מסנוורים באור הפנס. כמעט כמו שיניים של טורף, היא חושבת, ונזהרת שלא לגעת בהם.
כמעט וזינקה באוויר מבהלה כאשר נגעה רגלה, סוף סוף, במה שנראה כבריכה תת-קרקעית. סריקה מהירה גילתה נוזל צהבהב-ירקרק, משתכשך בדפנות הבור המעוגל המקיף אותה. מעוגל מדי, התרו בה חושיה. והאבנים… מסודרות מדי. למה ירדתי? שאלה את עצמה, מסוחררת, מעורפלת. קשה היה להזכר, בעצם, בסיבה… עד שנשמעה יללה נוספת, מעליה. יללה שונה. לא עוד בכי נשבר שפרט על כל נימי נפשה, אלא משהו האומר ניצחון, סיפוק.
פחד אחז בה, לראשונה מזה שנים, כשהחלו דפנות הבור לנוע, לסגור עליה במהירות - פחד שהפך לאימה משהבינה מה מזכיר לה ריחו החמצמץ של הנוזל המבחיל.
מיצי עיכול.
הזעקה האחרונה שנשמעה בקעה מגרונה.