בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
המדבר הכחול שמעבר לחלון - חלק 2
נכתב ע''י: אקיי מנאי (IP Logged)
תאריך: 07:09 02/08/2001

שוב צלצל הטלפון. טרי התיישבה מול העמדה וענתה לשיחה. פניה של אפי (אפרודיטה במקור) חברתה, הופיעו בחלון השיחה.
"הי, מה קורה?" שאלה טרי בשמחה.
"משעמם לי." הכריזה אפי, "התבטל לי פרוייקט שהייתי אמורה לעבוד עליו. בא לך לשבת בפארק הירקון?"
"למה לא?" שאלה טרי, "אני כבר אצלך."
היא סגרה את חלון השיחה, וקפצה לחדר השינה למקלחת זריזה והחלפת בגדים. לאפי היתה דירה שכורה בשכונת בבלי, והרכבת מקינג ג'ורג' לפארק הירקון עברה ממש לידה.
מספר דקות לאחר מכן היא כבר היתה ברחוב הומה האדם, וירדה לתחנת הרכבת התחתית. על המפלס העליון המתינו פחות אנשים, כך שטרי עלתה לשם מיד. בתוך דקה הגיעה רכבת, הכניסה לקומה השניה שלה מול טרי. היא ושאר האנשים פסעו פנימה. טרי מצאה את עצמה כרגיל בקרון מקופל רחב מימדים, והתיישבה באחד הכסאות הפנויים. על הקיר מולה נתלתה מפת הרכבות התחתיות בשפה העברית, ועל הקיר מאחוריה היתה תלויה המפה הערבית. על הקיר שמול הדלת היתה תלויה מפה מתורגמת לכמה שפות אירופאיות בו זמנית. מישהו, כנראה מחוץ לעיר, עמד ועיין במפה העברית. בכל תחנה הבהבה הנקודה המתאימה במפה, וקול נשי רך ונעים הכריז על שמה.
הנסיעה אומנם היתה קצרה, אך טרי בכל זאת נשאה את עיניה למסך התקשורת שמעל המפה, שהראה כמה תוכניות טלויזיה בו זמנית. ילד קטן מאחוריה שאל בקול מצפצף:
"אבל אמא, אני לא מבין, איך זה יכול להיות שהרכבת נוסעת אם אני לא מרגיש שהיא זזה?"
"זה לא כל כך מסובך, מנדלה שלי," הסבירה האם מאחורי טרי, "החדר הזה מקופל לתוך הקרון של הרכבת. אילו היינו נשארים ליד הדלת היינו מרגישים את התזוזה של הרכבת."
'כאילו שאת מבינה את זה.' חשבה טרי בבוז, ורחמים עלו בליבה על הילד האומלל. אופנת השמות האחרונה כללה שמות גלותיים מיושנים. מנדלה, ילד מסכן.
מנדלה המשיך להקשות: "אבל אמא, כשנסענו ברכבת בלונה פארק, אז כן הרגשתי."
התחנה של טרי החלה להבהב על המפה, והכריזה אמרה:
"הרכבת נכנסת לתחנת פינת דרך נמיר-יהודה המכבי. התחנה הבאה, פארק הירקון מערב."
טרי קמה מיד, ופסעה לכיוון דלתות הקרון שבדיוק נפתחו. היא יצאה לרציף העליון, ופנתה ביחד עם עוד אנשים אל היציאה שבכיוון שכונת בבלי.
אפי כבר חיכתה לה למרגלות הבניין שלה.
"לקח לך יותר זמן ממה שחשבתי." היא הודתה, תפסה את ידה של טרי, והחלה לגרור אותה בחזרה לכיוון תחנת הרכבת.
"מה קרה, לקחת משהו ממריץ?" התפלאה טרי.
"אני חייבת לספר לך משהו." אמרה אפי בהתרגשות.
טרי ניסתה לחלוב ממנה מה הדבר, אך אפי לא היתה מוכנה לדבר עד שירדו מהרכבת בתחנת פארק הירקון מרכז.
הן השתחלו בינות לאנשים הרבים שנהנו ממזג האויר האביבי על הדשא של פארק הירקון, עד שמצאו פינה שעדיין לא היתה תפוסה. כשלוש מאות מטר מהן ראו את מסעדת "מאורת ההוביט" הפופולרית, שהכניסה אליה היתה דרך פתח שנקבע בתוך עץ מלאכותי גדול. המסעדה עצמה היתה מקופלת, כמובן. מסביבן היתה המולה רבה. צעקות של ילדים משתוללים, קריאות של אמהות מודאגות, זוגות מתנשקים. אך טרי ואפי, כמו שאר האנשים, למדו כבר מזמן להתעלם לחלוטין מהסביבה, והשתרעו על העשב במעין פרטיות מדומה, פרטיות שהושגה מתוך השאון.
"אז מה העניין?" שאלה טרי.
"עברתי את הראיון ברוברטיאס." אמרה אפי בעיניים נוצצות.
"אז קיבלו אותך לעבודה?"
"כמעט בטוח. המראיין אמר לי שאני הפייבוריטית שלו, ומאחר שהם מחפשים עשרים איש, זה כמעט בטוח שאני מתקבלת."
"לאיזו מחלקה?" שאלה טרי בסקרנות.
"לתיאום הזמנות."
"נשמע משעמם."
"אז מה?" צרחה אפי בשמחה, "זו חברת רוברטיאס, המקום הכי טוב לעבוד בו. את יודעת איך הם גמישים עם עובדים שלהם שלומדים לתואר שני במדעים מדוייקים. הם יתנו לי את התנאים הכי טובים כדי לגמור את הלימודים, ואם אני אמשיך לתואר דוקטור, רוב הסיכויים שאני אוכל לעשות אותו באגף המחקר שלהם. הם תמיד מעדיפים עובדים פנימיים, ולא משנה באיזו מחלקה. ואחרי שיהיה לי תואר דוקטור במתימטיקה ופיסיקה, אני אוכל להתקדם בתוך החברה."
"כן, והמשכורות שם מצויינות." אמרה טרי, שניסתה לשווא להציג התלהבות לטובת חברתה.
היה משהו מאיים בהשתבצות במונופול המפלצתי. אבל זה היה נכון שהם עודדו את עובדיהם להשיג תארים מתקדמים בתחום מדעים מדוייקים. העבודה שם התאימה מאוד למי שרצו ללמוד בכיוון זה. בשביל בחורה מבריקה כמו אפי, זה מקום העבודה המושלם.
"אני מקווה שהם לא יפשטו את הרגל." היא אמרה בצורה אבסורדית ביותר.
"מה קרה לך? העולם תלוי בהם. זו החברה הכי בטוחה על פני כדור הארץ."
"כן, כל עוד יש ביקוש לחללים מקופלים."
אפי התיישבה, ונעצה בטרי מבט בוחן.
"טרי, את מרגישה טוב?" שאלה.
"בטח."
"לא נראה לי. יש ארבעים מליארד בני אדם בעולם. איפה הם ישנו בלי חללים מקופלים?"
"אני לא יודעת. החלטתי היום שמעצבן אותי לגור בבית מקופל."
"אז איפה תגורי?"
"אני רוצה בית ישן, כמו אלה של פעם, עם חלונות שאפשר לפתוח אותם ולהרגיש את הרוח זורמת דרכם."
שתיקה השתררה לרגע.
"את יודעת," פתחה אפי בקול מבשר רעות, "אם תזכי בלוטו האמריקאי, תוכלי לקנות בית כזה, אבל לא משנה איזו ריבית תקבלי על הכסף שישאר לך, תוך כמה שנים המסים יגמרו לך את הכסף, ותתרוששי. גרוע מזה, אף אחד לא יקנה ממך את הבית, והמדינה תחרים אותו."
כן, טרי ידעה את כל זה. רק אנשים שמשכורתם החודשית היתה בת שש ספרות - כשהראשונה היא לפחות ארבע, יכלו להרשות לעצמם להחזיק בית לא מקופל. המסים על שטח לא מקופל היו רצחניים כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ.
אבל לפתע עלה בדעתה רעיון מבריק.
היא הביטה בחברתה הדאוגה ואמרה: "הי, אם את עומדת לעבוד ברוברטיאס, אז תהיה לך פרוטקציה."
"אני לא יודעת," אמרה אפי, "בטח לא בשלב ראשון. אחרי הכל יש להם מליוני עובדים בעולם. אם הם יתנו פרוטקציה לכל אחד..."
"אוף, איתך." קטעה אותה טרי, "תהיה לך פרוטקציה. תוכלי לסדר שהטכנאים של החברה יסדרו את החלונות בבית שלי כדי שיהיה אפשר לפתוח אותם."
שוב השתררה שתיקה.
"אל תגידי לי שניסית לפתוח את החלונות שלך." אמרה אפי בקול קפוא.
"בוודאי שניסיתי, אבל זה לא הולך."
"את מטורפת? זה נורא מסוכן. אנשים נהרגים בגלל החלונות האלה. כל הזמן יש פרסומות ומסעי הסברה נגד התעסקות בחלון, ואת לא מקשיבה."
"זה שאנשים נהרגים לא אומר שגם אני אהרג." טענה טרי, "אני בטוחה שאם אני אהיה זהירה, אז לא יקרה כלום."
"אלוהים," אמרה אפי, "את בדיוק כמו האנשים האלה מהתקופה שעוד היו מכוניות. כל הזמן הטיפו להם על חשיבות הציות לחוקי התנועה, והם היו מתעלמים מזה ונהרגים על הכביש. היו אז מאות הרוגים בשנה בגלל צפצוף של אנשים על הוראות בטיחות."
"לא נכון." נעלבה טרי מההשוואה לנהגים הידועים לשמצה האלה.
"בדיוק ככה. פרופסור נתן מהחוג לפיסיקה אמר לנו פעם בשיעור, שהוא לא מבין איך אנשים מרשים לעצמם להתעסק עם דברים שהם לא מבינים, ולעשות דברים שהמומחים של רוברטיאס אסרו עליהם לעשות."
גם טרי התיישבה, ואמרה: "לא אכפת לי בכלל מה הם אומרים. אני רוצה רוח." והיא נפנפה בידיה על פניה, כדי להדגים את הרוח.
"אל תקחי את זה באופן אישי, אבל את מטומטמת." אמרה אפי.
פיה של טרי נפער בהפתעה.
"כן, בדיוק ככה, כמו כל שאר המטומטמים שהתעלמו מהוראות בטיחות והתפגרו להם. אם את רוצה להבין איך עובד המרחב המקופל ולמה אסור לפתוח חלונות, אז עשי מה שאני עושה. לכי ללמוד מתימטיקה ופיסיקה לתואר ראשון, לכי לעבוד בחברת רוברטיאס, עשי תואר שני ושלישי ואז אולי יהיה לך סיכוי להגיע לעמדה שבה יספרו לך איך זה עובד. עד אז, תצייתי כמו תוכי להוראות הבטיחות שלהם."
"את ממש חברה טובה." אמרה טרי בלעג.
"ואולי אכפת לי מהחיים שלך?" החזירה אפי.
טרי החליטה שהיא לא חייבת לסבול את זה. היא קמה, ואמרה:
"אני ממש שמחה שהתקבלת לעבודה איפה שרצית. בהצלחה."
היא הסתובבה, והחלה לצעוד בין האנשים הרבים לכיוון תחנת הרכבת. אפי לא באה אחריה.

בבוקר המחרת התקשרה טרי לעבודה ונאמר לה שלא זקוקים לה שם. בתקשורת דברו כולם על המהפכה הצפויה בשל הקיפול המרובה ועל הערים המקופלות העתידיות. בהסח הדעת היא הזמינה קניות מהסופר, והלכה להסתובב בדירה היפה שלה. בכל חדר היה חלון ממנו נשקף אליה המדבר הכחול. בכל חלון היתה הזוית שונה. לפעמים היתה רואה מקבץ של סלעים כחולים, לפעמים גבעה, לפעמים סתם מישור חלק, אך הכל מלא חול כחול.
כשסדרה במקרר את המצרכים שהגיעו, החליטה טרי שבעצם היתה צריכה לבחור בנוף אחר. זה היה היפה ביותר מאלה שהוצעו לה. היא יכלה אז לבחור בין מדבר כחול, מדבר צהוב (דומה קצת לנגב), העצים הירוקים המשונים או שממה אפורה. אבל בביתה של אפי היה נוף של בוץ אדמדם מבעבע, משולב בכוכבים נופלים רבים. זה היה הרבה יותר יפה מהמדבר הכחול. אולי כשאפי תתחיל לעבוד בחברת רוברטיאס, היא תוכל לסדר את החלפת הנוף?
ואז עלה פתאום בדעתה של טרי רעיון מחריד. מה אם אפי תנסה לדווח למישהו על נסיונותיה של טרי לפתוח את החלון? היא חשבה על כך קצת, והחליטה שיש סיכוי מצויין שאפי תנסה לעשות דבר כזה. היא היתה בדיוק הטיפוס, צדקנית כזו, בטוחה בעצמה ועם תחושת שליחות להצלת המין האנושי. היא עלולה לנסות לדווח במחשבה שטרי לא אחראית למעשיה, או משהו כזה.
טרי ניגשה לחלון שבחדר העבודה שלה. היא ידעה, שאם היא רוצה לפתוח אותו, זה הזמן לעשות את זה, לפני שאפי תתערב. היא הסתכלה בשעון היד שלה, וראתה שעוד מעט תשע בבוקר. עוד יש לה זמן לפני שכל מיני אנשים יתחילו לחפש אותה. היא הביטה בחלון בעיון. הזכוכית היתה בהחלט בלתי שבירה, היא כבר הוכיחה את זה בעבר. אבל מה עם הקיר שמסביב לזכוכית? הם בטח לא חשבו על זה, היא חשבה בשמחה. היא יכולה לחורר את הקיר שמסביב לחלון, ולהפיל את כל העסק למטה. היה שווה לשלם את הקנס האדיר שיושת עליה עקב כך רק בשביל תחושת הרוח על פניה לכמה שעות או ימים.
היא רצה להביא את המקדחה שלה. אמנם על האריזה היה כתוב באותיות אדומות בולטות "לא לשימוש על קירות חיצוניים" אבל היא הניפה אותה, והחלה לקדוח בקיר בצמוד לחלון.
כעבור כחמש דקות של עבודה הודתה טרי בפני עצמה שאנשי רוברטיאס כנראה כן חשבו על זה. המקדחה לא הסכימה לחדור יותר משני סנטימטרים לתוך הקיר.
טרי נסוגה לאחור. המקדח היה אמור לחדור גם מתכות, אלא אם כן נוצרו מסגסוגת מיוחדת. אז אנשי החברה טרחו ומילאו את הקיר שמסביב לחלון בסגסוגת המיוחדת. אך האם הם עשו זאת בכל הבית? טרי ידעה בוודאות שבקירות הפנימיים הסגסוגת איננה, כי שם המקדחה עבדה. אילו לא ניתן היה לקדוח בקיר, לא היה צורך לרשום את האזהרה המפורשת בחוברת הבטיחות:
"כל עבודה הקשורה לקירות חיצוניים בדירה, ואפילו היא פשוטה כתקיעת מסמר, תתבצע על ידי טכנאי רוברטיאס מורשים בלבד. החברה אינה אחראית לחייהם של המפרים הוראה זו."
האזהרה הזו הופיעה גם בחוזים של הדירות מהדור הישן, אלה שלא היה בהן חלון. הוריה של טרי שכנעו אותה שמעבר לקירות החיצוניים אין שום דבר, ולכן גם לא עניין אותה אף פעם להגיע לצד ההוא. אבל עכשיו היא יכלה לראות את הנוף הכחול. היא היתה חייבת להגיע לשם.
היה קשה לטרי להאמין שהסגסוגת נמצאת בכל הקירות. זה היה מקפיץ מאוד את מחירי הדירות, שגם ככה לא היו נמוכים. היא החליטה לנסות לקדוח רחוק יותר מהחלון. היא הסיטה את המקדח כמה סנטימטרים, וניסתה שוב. אותה תוצאה. היא הסיטה אותו שוב. ושוב. ושוב.
בערך שלושים סנטימטרים מימין לחלון נכנע הקיר, והמקדח נכנס לכל אורכו. טרי צהלה בשמחה, ושלפה את המקדחה. למזלה הרב, דירתה היתה מהדור הראשון של טכנולוגיית החלון, ללא אמצעי הבטיחות החדשים. היא רכנה כדי להציץ בעד החור הזעיר וראתה רק חושך. אם כך, המקדחה לא הגיעה לסוף הקיר. זו אולי היתה הסיבה שהסגסוגת לא מילאה את כולו. אבל טרי החליטה לא להתייאש. היא כבר ממילא גרמה נזק לקיר. היא יכולה לבצע את תוכניתה המקורית, להמשיך לקדוח מסביב לחלון, ואז לתת כמה חבטות הגונות. היא הורידה את המקדח מרחק של סנטימטר מהחור הראשון, והחלה שוב לקדוח בפלסטיק הקשיח שהתחזה לעץ.

השעה היתה בערך תשע וחצי כשאפי פקחה את עיניה. היא פיהקה, ירדה מהמיטה שלה, וניגשה מיד לבדוק אם יש לה הודעות מהלילה. מהאוניברסיטה הגיעה הודעת תזכורת לגבי מועדי מבחנים. מהבנק הגיע עדכון לחשבון. אפי דילגה במהירות על כל הדברים הלא מעניינים, והתאכזבה משלא הגיעה שום תשובה מחברת רוברטיאס, לא לחיוב ולא לשלילה.
'טוב, יום שישי.' היא חשבה, 'בטח ביום ראשון או שני יחזרו אלי.'
היא ניגשה למטבח שלה כדי להכין ארוחת בוקר, וכשלחצה על הכפתורים של מכונת החביתות, הרהרה ברצונה העז להתקבל לעבודה. המכונה צפצפה, ואפי הוציאה צלחת ביצים מקושקשות ריחנית. היא החלה לאכול בהסח הדעת. או, זה יהיה כל כך נפלא אם היא תוכל להתקבל לעבודה. ואולי אם תצליח בלימודים ותהפוך לחוקרת בחברה, גם תבין איך פועלת הטכנולוגיה החשובה ביותר על פני כדור הארץ. היא גם תוכל להסביר את זה לטרי, שמה לעשות, לא ניחנה ביכולת השכלית הנדרשת.
כשחשבה על חברתה עלה בדעתה רעיון מחריד. הלוא טרי היא טיפוס פזיז ונמהר. היא דיברה ביום אתמול על רצונה לפתוח את החלון בדירתה. מה אם היא תנסה לעשות את זה? דמיונה של אפי החל להשתולל. עליה לעצור אותה. ברוברטיאס יש בוודאי מומחי הסברה לעניין. עדיף שהם יטפלו בה. אפי חזרה במהירות לחדר העבודה שלה, וביקשה להתקשר לחברת רוברטיאס.
בתוך שניות ענתה לה מוקדנית נאה למראה:
"חברת רוברטיאס ישראל, שלום, ענוגה מדברת."
"שלום." אמרה אפי בבהילות, "אני מקווה שתוכלי לעזור לי, יש לי חברה קצת מטורפת, ואני חוששת שהיא מתכוונת לנסות לשבור את החלון..."
ענוגה המוקדנית קטעה אותה, "אני מעבירה אותך לשלוחה המתאימה. המתיני בבקשה."
התמונה התחלפה לסרטון קטן שהציג משפחה הגרה בדירה מקופלת. אפי בקושי הספיקה לצפות בסרטון, כשהתמונה התחלפה שוב, ואשה אחרת, מבוגרת יותר, הביטה בה.
"שלום, אני קריסלוך, אחראית בטיחות." אמרה האשה.
'שמות הגרלה?' שאלה אפי את עצמה ובקול רם אמרה: "קוראים לי אפי. יש לי חברה קצת מטורפת, ואתמול היא אמרה שהיא נורא רוצה לפתוח את החלון בדירה שלה. ניסיתי להזהיר אותה, אבל אני לא חושבת שהיא הבינה. זה נשמע לי נורא מטומטם, אבל היא לא מי יודע מה מבריקה בתחום השכל הישר, ואני מפחדת..." פתאום הדאגה שלה נשמעה היסטרית מדי.
היא אמרה: "טוב, בטח הגזמתי. זה לא עניינכם..."
"זה מאוד ענייננו." אמרה קריסלוך, "אם היא דיברה על זה, היא עלולה לעשות את זה. אני אשלח אליה צוות הסברה. איפה היא גרה?"
"קוראים לה טרי כהן, והיא גרה בתל אביב בקינג ג'ורג' עשרים על שתיים על תשע מאות ושתים עשרה."
קריסלוך הקלידה משהו במהירות.
"רגע," קראה אפי מתחילה לפחד שוב, "אולי היא כבר עושה את זה?"
"הצוותים שלנו מוכנים לכל מצב." הבטיחה קריסלוך, "עכשיו תני לי בבקשה את הקודים שלה, ואני אנסה ליצור איתה קשר."
השעה היתה תשע שלושים ושש.

בתשע שלושים ושבע, סיימה טרי לקדוח את החור האחרון במרחק סנטימטר מהראשון. היא הורידה את המקדח וניגבה את הזעה הקלה ממצחה. איזו הודעה על שיחה הבהבה אליה בעקשנות ממכשיר התקשורת, אך היא התעלמה ממנה. היא עשתה עבודה לתפארת. החלון היה מוקף בעיגולים קטנים צמודים זה לזה. אילו היתה טרי בוחנת טוב יותר את החורים שלה, היתה מרגישה זרימה קלה של רוח בעד החורים הראשונים שקדחה, ואולי היתה נזכרת בעוד כלל בטיחות:
"בכל מקרה בו מורגשת זליגת אויר מפנים הדירה אל החוץ (דבר שאינו אפשרי אם מקפידים על הוראות הבטיחות), יש להמלט מהדירה וליצור קשר מיידי עם חברת רוברטיאס."
אבל היא רק פנתה להרים את הכסא שלה, והחלה לחבוט בחוזקה בחלון. הזכוכית אמנם לא נשברה, אולם טרי חשה גמישות מסויימת תחת חבטות הכסא, דבר בו לא חשה בפעם הקודמת שניסתה זאת. מעודדת, היא פסעה לאחור, ובעזרת תנופה נתנה עוד חבטה בחלון.

בתשע שלושים ותשע נחת המסוק של חברת רוברטיאס על גג ביתה של טרי. שלושה בחורים שגררו איתם תיק גדול על גלגלים יצאו ממנו ופסעו אל מעלית הגלגל, שזו היתה לה הקומה האחרונה.

בתשע ארבעים זרועותיה של טרי כבר זעקו בעייפות, אך היא לא וויתרה. היא נתנה חבטה אדירה אחרונה בחלון, והפעם זה קרה. הפלסטיק מסביב לזכוכית נכנע במקומות בהם קדחה, ונקרע החוצה. הכסא עף מידיה בזרם האויר העז, וגם היא כמעט נפלה החוצה. הרוח שכל כך רצתה אכן זרמה, אך בכיוון הלא נכון. האויר זרם במהירות מהחדר אל החוץ. המומה היא תפסה את הקיר שלידה, ונאחזה נגד הרוח. עד מהרה שכך זרם האויר, וטרי שמה לב שקשה לה לנשום. אך זה היה שווה את זה. החלון היה פתוח. טרי הציצה החוצה. האור היה עכשיו חזק יותר, והכחול היה ברור יותר. היא התאמצה להכניס אויר לראותיה. זה היה כל כך קשה. אבל הנוף, איזה נוף זה היה. היא הוציאה את פלג גופה העליון אל מחוץ לחדר, וחשה משב רוח עדין. כן, זה מה שרצתה. ראייתה התערפלה, והיא חשה שהיא מאבדת את שיווי המשקל. היא נפלה, ונבלמה על ידי החול בחבטה כואבת. טרי פקחה את עיניה, וראתה את המדבר הכחול מסביבה, המדבר שהיה מעבר לחלון שלה.
'אני לא יכולה לנשום.' היא חשבה בבהלה. אצבעותיה פרכסו בתוך החול הרך. היא ניסתה לקרוא לעזרה, אך לא היה לה מספיק אויר לשם כך. ואז הכל הפך שחור. ואז לא היה כלום.

בתשע ארבעים ושתיים הגיעו שלושת הגברים אל דירה מספר תשע מאות ושתים עשרה, ואחד מהם צלצל בדלת. הוא המתין כמה שניות, וצלצל שוב. אחד אחר שלף טלפון נייד.
"קריסלוך," הוא אמר, "זה לניאדו. היא לא עונה. אני צריך אישור לפרוץ פנימה."
"יש אישור." ענתה לו האחראית עליו.
האיש שצלצל בדלת, צח שמו, שלף מכשיר, וחיבר אותו לחריץ קטן שמתחת ללוח טביעת האצבע.
"מה הקוד היומי?" שאל לניאדו בטלפון.
סידורי האבטחה נגד פריצות היו מתוחכמים, ומגרעתם היתה שבמקרה חירום היה קשה לפרוץ את הדלת. זה לקח שתי דקות תמימות.
הדלת החלה להחליק, אך משב רוח פתאומי מהמסדרון פנימה, גרם לצח לסגור אותה שוב.
"שיט." צרח לניאדו, "היא עשתה את זה."
האיש השלישי, אבי, פתח את התיק שלו, והחל לשלוף משם חליפות. הם התלבשו במהירות שיא, וחיברו את בלוני החמצן הדחוס שלהם.
בתוך דקה הם נכנסו אל החדר, סוגרים את הדלת במהירות לפני שלחץ האויר במסדרון ירד במידה משמעותית. הם החלו לסייר בדירה. לפי ניירות שנחו על הרצפה בכיוון מסויים יכלו לראות במהירות מאיזה חדר נפתחה הרעה. הם הציצו שלושתם מבעד לחלון החסר, וראו מיד את הגופה שנחה במרחק ארבע קומות מתחתם.
"לכל הרוחות." קלל לניאדו, "למה המטומטמים האלה צריכים להרוג את עצמם כל הזמן? למה?"
"אני יורד למטה." הכריז אבי, "הקרע הזה נראה נורא חדש. אולי היא עוד בחיים."
הוא החל להתקין קרסים על הפלסטיק הקרוע.
צח אמר: "אנחנו לא יודעים מה מדיניות החברה לגבי ניצולים..."
"סתום את הפה!" צרח לניאדו.
אבי החל להחליק למטה במהירות, מקווה שהקרסים יחזיקו מעמד. בדרך כלל הם היו מגיעים רק אחרי שדווח על נעדרים, ואז היו מתארגנים לירידה בנוחות. זו היתה הפעם הראשונה בה הגיע לזירת האסון מיד אחרי שקרה. הוא חלף על פני חלונות של דירות מקופלות אחרות, וקיווה שאף אחד מדייריהן לא צופה דרך החלון בדיוק באותו הרגע.
בתשע ארבעים ושבע הוא נחת ליד האשה השרועה. פניה היו כחולים מחוסר אויר, אך היה לה דופק, והחזה שלה ניסה לנוע בתנועה מעוררת רחמים.
"לעזאזל." קלל אבי לעצמו, "איך אני מציל אותה?"
לא היו הרבה ברירות. הוא העמיס אותה על כתפו, וסימן לחבריו למשוך אותו למעלה בתקווה שהחבלים יחזיקו מעמד.
לניאדו וצח משכו בכל כוחם, אך רק בתשע וחמישים הם הצליחו להכניס את הבחורה לתוך החדר. בלי לאבד שניה הם רצו אל דלת הכניסה, והעבירו את הבחורה אל המסדרון המלא באויר. אבי זרק את הקסדה של החליפה, ובדק את הניצולה שלו. עוד היה לה דופק, אבל היא כבר לא נשמה. הוא התכופף, והחל להנשים אותה. לניאדו הזעיק עזרה רפואית.
"בבקשה, תנשמי." התחנן אבי, ונשף בכוח אויר לתוך פיה של האשה. צח בינתיים שלף את מכשיר ההחייאה מהתיק.

בעשר ושלושים הופיעה כתבה חדשה ביחידות התקשורת בישראל.
"לפני זמן קצר" אמר הקריין, "אושפזה בבית החולים איכילוב טרי כהן, צעירה שגרה לבדה, כשהיא סובלת משברים רבים ונמצאת במצב של תרדמת. רופאיה מסרו שככל הנראה נגרם לה נזק בלתי הפיך עקב מחסור בחמצן, וסבורים שאין סיכוי להחלמתה. אחת מחברותיה של כהן דיווחה למטה חברת רוברטיאס על כוונתה של חברתה לחבל בחלון דירתה, אך צוות של החברה שנשלח למקום איחר בדקות ספורות, ולא הספיק לחלצה בזמן. דובר החברה מבקש שוב מהציבור בכל לשון של בקשה לא לסכן את חייו, ולא לנסות לפתוח את החלונות בביתו."



נושא נכתב על ידי נשלח
  המדבר הכחול שמעבר לחלון - חלק 2 אקיי מנאי 07:09 02/08/2001
  נטפקו בבקשה אקיי מנאי 07:11 02/08/2001
  שגיאת כתיב אחת מצאתי, Boojie 08:58 02/08/2001
  קודם כל תודה על המחמאות אקיי מנאי 12:02 02/08/2001
  זהו, שאני לא זוכרת בוודאות איפה היה Boojie 15:42 02/08/2001
  אני חושד שאת מתכוונת Evil 18:52 04/08/2001
  RE: שגיאת כתיב אחת מצאתי, רני 20:36 02/08/2001
  החצר הקדמית הגדולה... ארז 21:13 03/08/2001
  זהו, שזה לא קיפול מרחב בגוף נע. Boojie 21:18 03/08/2001
  קיפול מרחב או עיוות מרחב... ארז 21:25 03/08/2001
  זהו, שזה לא חדר בתוך חדר. Boojie 21:37 03/08/2001
  RE: החצר הקדמית הגדולה... רני 22:15 03/08/2001
  אז אפילו חסרים הסברים... אקיי מנאי 01:07 04/08/2001
  אוקיי, נפתרה הבעייה הלוגית... ארז 08:31 04/08/2001
  שגיאת כתיב לא, אבל.. כליל נאורי 05:12 03/08/2001
  סיפור יפה מאוד גל  01:43 03/08/2001
  איפה ההמשך? זה שמשלם יותר מדי 02:59 03/08/2001
  אני לא מאמינה שקראתי את הסיפור הזה אקיי מנאי 14:47 03/08/2001
  וזה כן היה הסוף[[ל''ת]] אקיי מנאי 14:48 03/08/2001
  RE: וזה כן היה הסוף זה שמשלם יותר מדי 02:13 04/08/2001
  אולי החבאתי את המסר יותר מדי טוב אקיי מנאי 02:47 04/08/2001
  אה. כמובן!!!!! המסר... דוקא די ברור :) Preacher 04:08 04/08/2001
  ROFL[[ל''ת]] Boojie 06:27 04/08/2001
  :-)))[[ל''ת]] ארז 08:40 04/08/2001
  סיפור בעייתי. טריל 04:55 03/08/2001
  לדעתי הצגת העולם כאן נהדרת. Boojie 09:58 03/08/2001
  אני מסכימה איתך לגבי הרעיונות, טריל 13:44 03/08/2001
  לגבי הסגנון של הצגת הרקע גל  13:50 03/08/2001
  מה אני אגיד לך, המדד שלי מאד פשוט: Boojie 15:14 03/08/2001
  שאלה, בוג'י אקיי מנאי 15:26 03/08/2001
  ההרגשה בסוף הסיפור היא של ''לא מספיק''. Boojie 16:54 03/08/2001
  יש צדק במה שאת אומרת, אבל... אקיי מנאי 15:14 03/08/2001
  כמה השגות והערות (NY) 03:56 04/08/2001
  ניר לדעתי אתה סתם מתעצבן Preacher 04:11 04/08/2001
  !!!Foul Play!!! [[ל''ת]] (NY) 08:07 04/08/2001
  הגן בארלוזורוב פינת ז'בוטינסקי? ארז 08:38 04/08/2001
  RE: כמה השגות והערות אקיי מנאי 09:54 04/08/2001
  RE: כמה השגות והערות (NY) 11:26 04/08/2001
  אני שמחה על ההתייחסות הרצינית שלך טריל 14:14 04/08/2001
  באמת נחמד, *אבל* Preacher 04:01 04/08/2001
  אה... הם לא רוצים להסביר את זה. Boojie 06:23 04/08/2001
  אבל בוג'י הבינה...[[ל''ת]] אקיי מנאי 06:25 04/08/2001
  זהו, שזה קצת מוזר. Preacher 12:04 04/08/2001
  כי אנשים *פוחדים*. Boojie 12:23 04/08/2001
  הם *מקפלים מרחב*, למען השם Preacher 13:17 04/08/2001
  Back to the drawing board אקיי מנאי 06:24 04/08/2001
  RE: Back to the drawing board זה שמשלם יותר מדי 07:25 04/08/2001
  אבל אקיי מנאי 08:58 04/08/2001
  RE: אבל זה שמשלם יותר מדי 11:14 04/08/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.