קטע הפנטסיה מסיפור שמופיע באתר (מותר?) literatura.

מרחבים של שלג לבן כמוות משתרעים מסביב למכונית הקטנה על שני יושביה. פסגות רדודות, חדות, ובאחד החגווים שביניהן נח גוש כחול של קרחון, מתנוצץ כאלפי יהלומים. במרחק התאבך האופק במקום בו התמזגו מרחבי הארץ הלבנה עם השמים העמומים. שמש חיוורת, חסרת אונים, נתלית על בלימה בשולי המערב, מקדמת את פניהם בצינה חדה וחודרת. אלה, מצומררת, התכרבלה במעילה. דממת המוות ששררה בכול התמלאה לפתע באימה מלחשת.
"אלקס," החרדה אחזה בה, "בוא נחזור למטה, לעמק."
"למה?" פניו מופנים כלפי הקרחון, כאילו היה משהו בגוש הכחול, המנצנץ, שקסם לו.
"אני מפחדת. הבדידות הזאת, הריקנות, כמו מוות. המקום הזה גורם לי צמרמורת. בוא נחזור."
"לא, המקום הזה מוצא חן בעיניי," התעקש בקולו השקט. "הבדידות, הריקנות - כאילו את זה רציתי כל חיי. אני רוצה לצאת, ללכת לראות מה יש שם."
"אבל זה מסוכן," השיבה, "יש שם תהומות, מתחת לשלג." שמץ של הסטריה נשמע בקולה של אלה.
אלקס ישב דומם בצדה, לא זע ממקומו, רק עיניו האפורות משקפות את הזוהר הכחול שנבע מהקרחון, אוזניו כאילו נטויות לשמוע קול חרישי, מזמין, שעלה ממנו. לבסוף, כמו בטראנס, החל לנוע באיטיות, כשאלה צופה בו מוקסמת, כמו בסרט המתגלגל לפני עיניה. כבתוך חלום פתח את דלת המכונית ויצא, אחוז ברשת של קורים בלתי נראים, עיניו נעוצות בקסם הכחול. החל לנוע לעבר הקרחון כשהוא מתעלם מאלה ומקריאותיה הנואשות. זמן רב ישבה והביטה אחריו, עיניה נעוצות בגבו האפור על רקע השלג הלבן, מסתנוורות בקרני השמש השוקעת. לבסוף היה לנקודה כהה, זעירה, עד שנעלם בין קפלי הקרקע המושלגת.
הערב החליק אל תוך הלילה. זרי כוכבים גדולים, צוננים, זהרו נוקשות ברקיע השחור והשלג נח על הארץ חיוור, כבד ועמום. יללה נוקבת חדרה למוחה. לבנה עמומה, מתמעטת, נתלתה מעל לפסגות החיוורות. מחיקן נבע אורו הכחלחל, זוהרו המופלא של הקרחון. רוח קלה עוררה שכבת שלג רכה, סחררה פתותים לבנים במחול פראי, חלומי, בעולם מעורבל.
מסכות קמאיות, פנים צבועי לבן, עיניים לוהטות באדום, הסתחררו במחול בין הפתותים. פיות פעורים כחורים שחורים השמיעו יללות מקפיאות דם. שדיים צבועי אדום התחדדו מתחת למסכות בגופים שחורים, בלתי נראים.
בתוך המחול המכושף, אלקס, נע לקצב הריקוד הפראי בין יצורי הדמיון הנוראים. מעולם לא היה ריקודו חופשי ופראי כל כך, מחריד וגרוטסקי כאחד. אלה רצתה לקרוא אליו, אך שום קול לא בקע מפיה. ניסתה לפתוח את דלת המכונית אך זו נתקעה.
המעגל נפתח, נכרך סביב לעצמו כנחש, אלקס במרכז השורה המתפתלת. אחד מקצותיה נע והתרחק, כנחש מתעכס, אדמדם כהה על השלג החיוור, לאור הלבנה השוקעת. לאטו נשא מחזה האימים את האיש באפור לעבר הקרחון הזוהר בכחול, עד שנעלמו בתוך פתותי השלג המרקדים.
אלה, מתאוששת, החלה לצעוק לפתע כשקולה פועם וחי. נגעה בידית הדלת וזו נכנעה למגעה. פתחה ויצאה החוצה. הסופה שככה, הכול דמם, עצר את נשימתו. במרחק נראו הפסגות המחווירות, ומסביב למכונית הבחינה אלה בעקבות מסוכסכים של צעדים יחפים בשלג. חזרה ונכנסה למכונית, שקעה בתרדמה טרופה ומחשבה אחת מהבהבת בראשה - אלקס הלך, איננו... מבעד לערפל שבמוחה בקעה הילת הקרחון הכחולה והבהבה, פורצת וגוועת חליפות, בהדרגה מתעמעמת ונעלמת...