החמצן לא הרג את המיקויה. מה שהרג אותם היה הרעב. אצות החמצן השתלטו על שטחי המחיה שלהם ובכך חוסלו מקורות המזון שלהם. התיאור מתייחס לתרבות שמתאימה עולם לצרכיה בכך שהיא משאירה ריאות ירוקות מוגדרת מראש, שבהן גדלות אצות מפיקות חמצן, ובכל שאר השטח בונה ערים או מבנים, תעשייתיים או אחרים.
לגבי הסוף - הסיפור הזה מתאר התנגשות - לא אלימה - בין תרבויות, שבו התרבות הקטנה והחלשה יותר נכחדה. תרבות אחת דוגלת בגיוון ושונות, תרבות שניה דוגלת באחידות ובתיקנון. הקטע עם שלי מראה איך, למרות היותה טיפוס חולם, היא עדיין לא יכולה להשתחרר ממוסכמות התרבות שלה, שתיקנון עדיף על גיוון. הגביעים של המיקויה *אמורים* להיות שונים זה מזה, אבל היא מצטערת על כך ששני הגביעים לא זהים - מבחינתה, הצבה של שני גביעים לא זהים זה לצד זה לא מציגה את הרוח הייחודית שיש בכל אחד מהם, אלא חוסר איזון, חוסר שלמות. מהבחינה הזו, היא מייצגת בגאון כל עקרת בית פולניה, שהיתה מעדיפה להתאבד ולא להגיש ארוחת ערב בכלים שונים זה מזה.
צר לי שלא הצלחתי להעביר את הרעיון בצורה ברורה יותר.