^"בני המיקויה היו צאצאי מתיישבים מכדור הארץ, שיצאו בספינת דורות לחפש כוכב לכת ראוי ליישוב. עם הדורות, הם שכחו את מורשת ארץ שלהם ואת תרבותם הטכנולוגית, ופיתחו לעצמם תרבות חדשה.
"תרבותם היתה מושתתת על דת שהתבססה על הרעיון שלכל דבר ביקום יש יעוד, ובעלי לב טהור יוכלו להכיר בייעודו של כל דבר באופן בלתי אמצעי. דתם התפתחה במהלך שנים רבות של טיסה בחלל, בסביבה הבלתי משתנה של הספינה, שבה, ככל הנראה, היה להם צורך בשינוי ובגיוון רעיוני.
"בני המיקויה האמינו בכל לבם שהייעוד השונה של כל דבר ביקום מכתיב צורה שונה, מבנה שונה, ומה שכינו "תהודה שונה". כל אדם בתרבותם שאף להיראות שונה, לדבר שונה ולהיות שונה מכל האנשים שסביבו, אחרת היו רואים בו אדם שליבו אינו טהור, אשר כופה תהודה אחידה על דברים בעלי ייעוד שונה. "תקני" הפכה אצלם לקללה החריפה ביותר.
"אמנותם ואומנותם של בני המיקויה התבססה על מציאת הצורה האמיתית שבחפץ, צורה המעידה על ייעודו. דגימות נדירות אלו של הספלים שיצרו מאבני החן הנפוצות בכוכבם, נעשו תוך הקשבה מרובה למה שכינו המיקויה "צורתה האמיתית של האבן", זו הנובעת מתהודתה, ולבסוף, מהייעוד שלה ביקום.
"כוכב הלכת של בני המיקויה נתגלה שוב לפני כשלוש מאות וחמישים שנים, וניתן לו הסימון גסש3274 לפי הקטלוג התקני. כוכב הלכת עבר הארצה במהלך מבצע ההארצה שהחל בשנת חמש מאות עשרים ושמונה, שבו נוספו למרחב האנושי עוד שבעים ושלושה כוכבי לכת ראויים לחיים בתקן האנושי. במהלך ההארצה, הלך מספרם של בני המיקויה והתמעט, לאחר שסירבו לעבור לכפרי מגורים תקניים שהציעו להם השלטונות, וגוועו מרעב באזורי המחיה שלהם, עם התפשטות הריאות הירוקות של אצות החמצן, שנועדו לאפשר שטחי בניה מקסימליים.
"כיום נותרו שלושה בני מיקויה, שני זכרים ונקבה אחת, והם מוחזקים בתא זמן-איטי במכון המחקר למען האנושות בעיר האוניברסיטאית דלארה שבכוכב הלכת ארנ2005, תוך דאגה לצרכיהם. עד היום, הם מסרבים להעמיד צאצאים, למרות תנאי חייהם המשופרים.
"שני פריטים אלה נאספו על ידי המחלקה האנתרופולוגית של האוניברסיטה הממשלתית של גבב7834. הם תויגו ושומרו במיטב התנאים, והוצאו למכירה פומבית עם סיום חקירתם והוצאתם מתצוגה. חותם זה מעיד כי הם פריטי מיקויה אותנטיים, ומספריהם הסידוריים הם 524 ו- 525. על פי המחקרים, הם יועדו לשתיית משקאות טקסיים. כלים דומים מאד, אך מאבן פשוטה יותר, שימשו לצרכי היומיום. כלים אלה עשויים מאבן חן אדומה מדרגת קושי בינונית ומבנה גבישי המאפשר עיבוד. אבן זו משמשת בימינו בעיקר לציפוי קירות בבנייני משרדים, ולעיצוב פסלים תואמים ליצירת סביבת עבודה מעוררת השראה".^

שלי הניחה את העלון בחזרה במקומו מתחת לשני הגביעים, בזהירות רבה, ורק אז פלטה אנחה של נוסטלגיה וגעגועים, בעודה מוסיפה לאבק בזהירות את צמד הגביעים. בכל פעם שאיבקה את הפריטים הקישוטיים שאמה החזיקה בכוננית, אהבה לעצור לכמה דקות בהיחבא, ולהתעמק שוב באותו עלון שהיה מונח מתחת לשני הגביעים, וסיפר על בני המיקויה המסתוריים ודרכי חייהם המוזרות. היא הצטמררה למחשבה על אותם יצורים החיים עדיין, בזמן איטי בהרבה מהזמן שהיא חיה בו, כך שוודאי עוד יחיו שנים רבות לאחר מותה. היא חשבה על העולם שראו אותם אנשים לפני שהגיעה לשם הקידמה, עולם שהיה לפני שנים רבות, ושלאנשים אלה ודאי יש עדיין זכרונות ממנו. חזיונות רומנטיים הציפו אותה. בוודאי היה זה נפלא, לחיות בהרמוניה עם הטבע, לעסוק באמנות העולם... עיניה התערפלו כשדמיינה לעצמה את עצמה, בבגדים שהיתה תופרת לעצמה ממיטב דמיונה, מעוטרת בצבעי גוף ובשתלי קישוט בסגנון פרימיטיבי - כמו אלה שהוריה סירבו בתוקף להתיר לה לענוד, מסרבים להכיר בכך שהאופנה צועדת קדימה - קשובה אל היקום שמסביבה, מכירה את האמת שבכל חפץ...
היא נעורה בבהלת פתע מדמיונותיה כשאחד הגביעים שאחזה בידה נקש על המדף, וליבה ניתר לרגע כשחשבה ששברה אותו, הותירה את בן זוגו מיותם. אך לא, הוא עדיין שלם, בצורתו המוזרה, הגבשושית. היא סובבה אותו ואת בן זוגו הנה והנה, מנסה למצוא את ההרמוניה המושלמת עבורם, מנסה להציב אותם כך שהגבשושיות הבולטות ביותר תוסתרנה מאחור. היא נאנחה בצער וכרגיל, ויתרה על הנסיון. למרות כל חיפושיה, אמה לא הצליחה למצוא שני גביעים תואמים. כל כך חבל.