בקרו גם בפורום האגודה
חזרה לאתר האגודה
פורום הסיפורים :   מיועד לפרסום וביקורת של סיפורי מד"ב ופנטסיה; מנהל הפורום: זיו קיטרו (Sickbar) 
לקבלת עדכונים חודשיים בדואל על פעילויות האגודה, הצטרפו לרשימת הדיוור על-ידי משלוח מייל למזכירות האגודה.
RSS Headlines
רוצים לפרסם כאן סיפורים? ראשית, קראו את כללי הפורום.
חלפה שנה
נכתב ע''י: אבישי (IP Logged)
תאריך: 01:14 03/06/2001

|הועבר בשלמותו מבמה חדשה, כיוון שאין לי כוח לעבור עליו שוב. סליחה על האיקסים.|



חלפה שנה.
הביטוי "שנה" אינו אומר הרבה כאן; משמעותו היחידה היא כי היכן שהוא בשמיים המוכרים היטב שמעליי, השלים כוכב קטן סיבוב קטן סביב שמש צהובה קטנה. ובכל זאת, על הכוכב הקטן נמצא ארמון קטן ובארמון שוכן הקיסר, השולט על כל בני האנוש המפוזרים בין הכוכבים. שולט ומחליט בחכמתו הגדולה החלטות הנוגעות לכולנו, ובכלל זה - יחידות הזמן בהם נשתמש.
הקיסר בחכמתו הגדולה החליט שעליי לבלות כאן שנה. שנת ארץ.
אין מתווכחים עם הקיסר.
אך עתה השנה הזו חלפה, ועונשי קרב לקצו - מחר (ואני מרשה לעצמי, בלא ידיעתו, להשתמש ביחידות זמן האופייניות למקום בו אני נמצא) יבואו שליחים מהארץ וייקחו אותי עמם בחללית מהודרת בצבעי הקיסרות בחזרה אל התרבות.

הקיסרות - ועל כן גם האנושות - דוגלת בעונש מועצם. הקיסר מאמין כי אם יחזור אדם על פשעו מספר רב של פעמים, בצורה מאולצת, לא יוכל לחזור עליו לאחר מכן. למרות מה שנדמה במחשבה ראשונה, זהו עונש אכזרי מעין כמוהו.
הרוצחים נאלצים להרוג אדם אחר אדם, עד שיתמוטטו ביבבות; האנסים נשלחים לחדר סגור עם עשרות נערות, ולא מוצאים ממנו עד שסיימו את כל מלאכתם, או שגובר עליהם מצפונם והם נשברים, בוכים כפעוטות; והמדמיינים...
הקיסר לא אוהב מדמיינים. המדמיינים נשלחים לגלות, לבלות שנה בחברת דמיונם בלבד. אף אחד עוד לא שרד עונש כזה.
נראה שמזלי שפר עליי.

דמיוני התגלה כחבר יקר במשך השנה שחלפה. למדתי להכירו, לחדד את מיומנותי בשימוש בו. למעט צפייה ממושכת בכוכבים מדי לילה, והתבוננות במכרסמים המוזרים המצויים כאן בשפע וניסיונות - מהם מוצלחים, מהם מוצלחים פחות - לתקשורת, זה היה כל עיסוקי: דמיון.

XXX

הנה טורטליני מתקרב אליי בהליכתו המוזרה, בראש מוטה הצידה. קראתי לו כך בגלל האוזניים שלו, הדומות לאטריות מוארכות. ביומיים האחרונים אני מנסה לגרום לו שילך בעקבותיי, אך בלא הצלחה יתרה. טורטליני לא מוכן שיאלפו אותו - הוא חכם מדי לדברים כאלה.
למדתי לחבב אותו במספר החודשים שחלפו מאז נפגשנו לראשונה. הוא תמיד מקשיב לכל מה שאני אומר, או לפחות כך זה נראה בגלל ראשו המוטה הצידה. והוא תמיד בא לעודד אותי ברגעים הקשים.

XXX

אני איני שותף לאמונותיו של הקיסר. נכון, שיטת העצמת העונש פועלת יפה ברוב המקרים, אך היא מתבססת על הנחה מוקדמת: שבכל אדם ישנו גרעין היודע להבחין בין טוב ורע, אותו גרעין אשר מתעצם כאשר חוזר ומתבצע הפשע, עד שהוא משתלט על יצר הרע שבאדם ומחזירו למוטב. אך לא בכל אדם ישנו גרעין כזה. כבר צפיתי ברוצחים אשר נהנו מאוד להמשיך ולהרוג, והשפעתו היחידה של העונש עליהם הייתה שיפור בטכניקות ההרג בהם השתמשו. באנשים אלה אין גרעין של טוב, או כפי שהייתם קוראים לו - מצפון.
אני מאמין כי גם בי אין גרעין שכזה. כמובן שאני רואה את הרע שברצח, את הפשע שבלקיחת חיים של אדם אחר; אך אינני רואה את הפשע שבדמיון. השנה שחלפה עשתה עמי רק חסד: כעת אני מודע יותר לדמיוני, ומשתמש בו בקלות רבה יותר ובמיומנות גוברת.
אינני מצטער על פשעי. אני מאמין כי לכל אדם הזכות להשתמש בדמיונו. אני מודע היטב לכך שהקיסר חולק עליי, אך אין זה מפריע לי. אני איני מפריע לו לנהל את הגלקסיה כראות עיניו, מדוע שיפריע לי להעלות תמונות מוזרות בעיני רוחי? מה פשע יש בהרהורים על אפשרויות אחרות? מדוע שונא הוא כל כך את המדמיינים?
אני יודע את התשובה. אני חושד כי הרבה יותר אנשים ממה שנדמה יודעים גם הם את התשובה, אך אינם מעזים לומר זאת בקול. אני מעז.
הקיסר פוחד ממדמיינים.
הוא פוחד מהם כיון שאין הם מקבלים את המציאות כמות שהיא. הוא פוחד מהם כיון שהם עסוקים תדיר בהעלאת מציאויות אחרות. הוא פוחד מהם כיון שהם מאיימים על שלטונו.

עולה בעיני רוחי דמותו של הקיסר - זקן, ארשת רצינית על פניו. כיצד מאיימים אנו על שלטונו, והוא כה חזק? נדמה כאילו תמיד שלט וישלוט עוד לעולם, כמו נצחי הוא. בכל ימי חיי לא נחלש כוחו; מעולם לא היה תחת איום כלשהו, מעולם לא חלה.
אני מנסה לחשוב על הקיסר תחת מחלה: עצמות לחייו החזקות תחלשנה; הלחיים עצמן תשקענה, מותירות פערים כהים בפניו. מצחו וסנטרו יתקמטו, עור פניו יחוויר ורעמת שיערו השחור תנשור. ניצוץ החיים בעיניו יהפוך לבוהק שיגעון, ארשת הפנים הרצינית תתחלף במבט של סבל מתארך.
כיצד תתמודד האנושות עם נפילתו של קיסרה האהוב למשכב?

אני מחייך לעצמי בחלוף המחשבה ומתרכז בניסיונות לגרום לטורטליני ללכת אחריי. הוא מסרב בעקשנות, ואני מוותר ומלטף את אוזניו בחיבה.
יהיה קשה להיפרד ממנו מחר. הוא בוודאי יתרגש כולו וישמיע לעבר אנשי הקיסרות את יללותיו הגבוהות, המוזרות. הוא לא ירצה שאלך, ואני מסוגל להבינו. לעתים אינני בטוח בעצמי אם ברצוני לחזור אל הארץ.

XXX

הם באים. אני רואה את הניצוץ הקטן בשמי הלילה, הנראה כמו כוכב חדש - הוא אינו נדמה לנוע ואינו משנה מראהו. לולא היה במקום אחר לפני שעה לא הייתי מזהה אותו. זוהי הספינה שלהם, לבנה בוהקת ומעוטרת בפסים סגולים, כיאה לספינה הנושאת את דבר הקיסר. אני מעריך כי ינחתו בעוד כשלוש שעות. זמן מספיק על מנת לתפוס תנומה.

טעיתי. כנראה שהחליטו להגביר את מהירותם מסיבה כלשהי. מחמיא לי לחשוב כי אני עד כדי כך חשוב, אך בוודאי אינני הסיבה לחיפזונם. בוודאי קרה משהו. מה שלא יהיה, כעת הם כאן. טורטליני הנאמן העיר אותי ביללותיו הבלתי נלאות, עוד כשהיו בערך בגובה 300 מטרים מהקרקע. הוא מאוד רגיש, טורטליני. אינני יודע האם יש לו דבר המקביל לחוש ריח, אך בכל מקרה הוא מגלה נוכחותם של זרים ממרחק.

אני מנסה להרגיעו ובה בעת להיראות רגוע לעיני שליחיו של הקיסר. הם מתקרבים אלינו עכשיו ברכב שטח קטן, גם הוא בצבעי לבן וסגול. כעת עצרו, במרחק מספר מטרים ממני, ומתקרבים ברגל. אני מזהה את הבליטות תחת חליפותיהם, ונזכר כי בעיני הקיסרות אני נחשב פושע מסוכן.
אינני קם לברכם. איזו ברכה אתן לאדם המתקרב אליי בהפגנת כוח כזו? אם ברצונם לקחתני בכוח, מסופקני אם מצפים הם לברכתי.

הם קרובים עכשיו, עומדים מולי: ארשת פנים רצינית, מוח מבהיק מחום השמש החמה יתר על המידה. מדי הקיסרות אולי מרשימים, אך הם בהחלט אינם נוחים בטמפרטורות כאלה. אני מבחין בחוסר השקט שלהם, ברעידות הקטנות ובמצמוצים המהירים.
הדיאלוג קצר. "אתה הוא בריאן ישעיה קולטון?"
"אני הוא".
"אנא התלווה אלינו, בפקודת הקיסר".
אני מושך בכתפיי והולך אחריהם בחזרה אל הרכב. הם פותחים את התא האחורי, המסורג. טורטליני קופץ פנימה ומחכה לי.
"חיית המחמד שלך אינה יכולה להצטרף".
אני איני מגיב. אחד הפקידים נשאר לשמור עליי בעוד רעהו תופס את טורטליני ומוציאו מן הרכב. כלומר, מנסה להוציאו מן הרכב. טורטליני מחזיר מלחמה שערה.
לאחר מספר נסיונות נפל מלוות בצרחות ושריטות מאבד הפקיד את קור רוחו ושולף את נשקו. אני עוצם עיניי.
קול נפץ, יללת סבל. אין להתווכח עם הקיסרות. אני נכנס פנימה במבט אטום ואנו נוסעים.

הנסיעה ארוכה והעניין שמספק תאי מוגבל למדי. אני מדמיין שוב את פניו החולים של הקיסר, ומנסה להוסיף פרטים לשם השעשוע. טלטולי הדרך מרדימים אותי במהרה ובחלומי מתערבבים פניהם של שליחי הקיסרות, פניו החולים של הקיסר ודמותו של טורטליני, בראשו המוטה הצידה.

XXX

אין מראה יפה יותר מפניו של כוכב המתרחקים ממך במהירות עצומה. בתחילה ניתן עוד להבחין בפרטים, אך בעוד אתה מתרכז לזהות פני שטח מוכרים, מתכסה התמונה בפתאומיות בשכבת עננים, ולאחריה כדור קטן באמצע מרחב שחור. צפיתי בתמונות אלה פעמים ספורות בחיי ובכל פעם אני מתרגש שוב, ובפרט כעת, משביליתי שנה מחיי על פני הכדור הקטן, המתרחק והולך עתה עד היעלמותו בין נקודות האור האחרות הזרועות בחלל.

לא היתה להם סיבה להרוג את טורטליני. הוא עשה מה שחושיו הכתיבו, בלא זדון. לא היו חייבים להרגו.
הוא שימש כחבר טוב בחודשים האחרונים, הקשים, של עונשי. חיבבתי אותו, ואני מאמין כי חיבב אותי, בדרכו. הוא היה שותף להרהורי ולמעללי הדמיון שלי, ואף שיחק איתי לעיתים, תמיד קופצני ועליז, תמיד מאושר וחסר דאגות. אני חושב שטורטליני הבין אותי טוב יותר מאשר הבין אותי איש אי פעם.
העצבות מפנה מקומה לצער עמום ולאחריו כעס, על הקיסר ועל הקיסרות. שלטון הקיסרות השחית את האנושות, הפך אותה לחסרת רגש, לאוטומטית. הקיסר האהוב שלנו הוא למעשה אויבנו הגדול ביותר, ואנו איננו יודעים זאת.
תמונת פניו החולים שבה אליי, מדויקת להפליא. אני מוציא את כעסי על תמונתו ואחר שב ונרדם, שינה ארוכה וחסרת חלומות.

XXX

נראה כי הקיסר בטוח בדרכיו. משהגענו אל כדור הארץ עברתי תהליך רישום קצר ולאחריו שוחררתי לאלתר, בלא עיכוב. ציפיתי כי יבדקו אותי, שמא נשאר בי "נגע הדמיון", אך האפשרות כי עונשי לא החזירני למוטב לא עלתה על דעתם. שאננותו של הקיסר תחריב אותו ביום מן הימים, ואני מרגיש כי יום זה קרב ובא.

בחזרתי אל ביתי נחתי מעט, אחר הכנתי מצבה לטורטליני. ביום שלמחרת ציירתי את תמונת הקיסר החולה, הטרייה עוד בדעתי. אחר החבאתי את שני הפריטים ופניתי לענייני.

XXX

מהר מאוד חזרה השגרה והשתלטה על חלק נכבד מחיי. אני מקפיד לדמיין כמה שיותר על מנת לשבור את אחיזת הקיסרות בי, אך מנסה לא להיתפס. בנוסף לדמיון, אני מעביר זמני בציור תמונות והסתרתן. אין לי תקנה.

XXX

אני בוחן את התמונה המוכרת להחריד - עצמות הלחיים השקועות, בוהק השיגעון, העור החיוור... הקריינית ממשיכה בקולה המונוטוני בעוד אני מתקשה להאמין: "...המומחים הטובים בתחום עדיין נבוכים מול מחלתו הפתאומית של הקיסר. העולם עושה את מירב המאמצים על מנת לעזור למנהיגו האהוב, אך פני הדברים כעת אינם נראים טוב...".

כאשר נפטר, שבוע לאחר מכן, התאבל כל העולם למעט אדם אחד. אני, בריאן ישעיה קולטון, הסתובבתי אנה ואנה בביתי כשבידי סדרת תמונות. תליתי את כולן על קירות ביתי וצחקתי בפראות, בעוד המציאות אותה דמיינתי קמה אט אט לתחייה.



נושא נכתב על ידי נשלח
  חלפה שנה אבישי 01:14 03/06/2001
  צפוי! אבל כתוב ומסופר יפה מאוד[[ל''ת]] גל  02:01 03/06/2001
  יפה! גל .מ 10:43 08/06/2001
  חושבני שכאן את אמורה להשתמש בדמיונן שלך [[ל''ת]] גל  13:02 08/06/2001
  כוונתי  דמיון ולא דמיונן[[ל''ת]] גל  13:03 08/06/2001
  אני מסכים עם גל-בלי-מם; תודה בכל אופן. [[ל''ת]] אבישי 18:43 08/06/2001
  אהבתי[[ל''ת]] היא 10:40 09/06/2001
  כמו שנאמר:צפוי,אבל יפה.[[ל''ת]] fff 14:33 09/06/2001


מצטערים, אין לך הרשאה לכתוב/להגיב בפורום זה.
This forum powered by Phorum.